אולי היום בכל זאת אפגוש את האהבה החדשה

לפעמים יש לי תחושה שכולם מדברים שפה אחת, פועלים לפי סט חוקים ידוע ומקובל, ואני, כמו עולה חדשה, מדברת בשפה אחרת בכלל, מנסה לשווא למצוא מישהו שעלה במקרה מאותה מדינה אקזוטית. אז קצת התייאשתי, אבל אני ממשיכה לנסות

אחרי שכבר עוברים כל מיני חוויות ודייטים טובים יותר ופחות, נחשפים לכמה תסריטים שנוטים לחזור על עצמם עם שינויים קלים לפה ולשם. הכל נהיה בלילה לעוסה וידועה מראש, אותם חששות, אותם רגעים מביכים ואותן תוצאות מעצבנות בדרך כלל. אני רוצה אז הוא לא, הוא רוצה אז אני לא, או ששנינו מבינים שלא מתאים. אותם מקומות, כוס יין, כוס בירה, שיחת היכרות, סקירה קצרה של חיי על קצה המזלג, שלום, זו אני, מונחת על מגש, מעוניין לטעום?

 

כל דייט, אצלי לפחות, מלווה בהרבה חששות, העבר, מה לעשות, משאיר את חותמו על ליבו של אדם. מה אם הוא יחשוב שאני שמנה? מה אם אני אמצא אצלו איזה פגם מחריד? מה אם לא יהיה לנו על מה לדבר? או סתם יהיה נחמד, יהיה חביב, ייראה מבטיח ואז לא אשמע ממנו אפילו עוד פיפס? וכאילו לא מספיק קשה למצוא אהבה בין גברברי ארצנו הפנויים, האלוהים הטוב זורק לקלחת יצורים הזויים לחלוטין שלא ברור מאיפה זחלו ומי גידל אותם בדיוק, כדי שמעבר לחשש מסתם דחייה מנומסת, נחשוש גם לחיינו ולזוועות שאנחנו עשויות לעבור. מה אכפת לו הרי? הא יושב שם למעלה ונהנה מההצגה.

 

המשכתי לנסות פה ושם בחוסר חשק כללי

כשכל פעם יש סיום מריר לדייט, ההסתמכות על הסיכוי שייצא משהו פוחתת, וגם לאנשים אופטימיים מטבעם קשה לפעמים באמת להאמין שתהיה בסוף תוצאה טובה. לפעמים יש לי תחושה שכולם מדברים שפה אחת, פועלים לפי סט חוקים ידוע ומקובל, ואני, כמו עולה חדשה, מדברת בשפה אחרת בכלל, מנסה לשווא למצוא מישהו שעלה במקרה מאותה מדינה אקזוטית. אז כבר קצת איבדתי את האמונה במין הגברי, המשכתי לנסות פה ושם בחוסר חשק כללי, אם לא מנסים הרי לא מצליחים, אז ננסה, כי למרות כל הבעסה, עדיין יש כל פעם התלהבות וריגוש, שביב תקווה בלתי הגיוני, אולי... אולי היום אפגוש את האהבה החדשה שלי.

 

פגשתי אותו אחרי תקופה כזאת, מעצבנת ולא מוצלחת, תקופה שבחורים התחילו לעלות לי על העצבים, שהבנתי שאני באמת לא מבינה שום דבר, שכבר לא יכולתי לסמוך על האינסטינקטים שלי שהובילו אותי להחלטות שגויות, תקופה שהוציאה לי את כל החשק והמיץ, שכבר הייתי בטוחה שאין שום דבר טוב בנמצא, שכל יער הגברים הפנויים אינו אלא ערימת זרדים קוצניים.

 

כבר התחלתי לחשוב שאני מוזרה / הזויה / שונה ברמות נדירות, ושהסיכוי למצוא משהו אמיתי בין הררי הקריצות וההודעות הוא אפסי. ליפול על בחור חמוד, מצחיק, מעניין, רציני, שגם תהיה משיכה, ואפילו מיקום גיאוגרפי מתאים יותר מלמשל ברנדון מבריטניה, נראה לי כל כך בלתי אפשרי. להגיע בכלל לדייט נראה לי קשה יותר ויותר. להעביר שעה וחצי עם בחור לא מוכר ולנסות ליצור יש מאין, נראה לי כמו עבודה, אין לזה מילה אחרת, עבודה, מטלה, שבסופה אולי חבוי מטמון ואם לא אשקיע בחיפושים, כנראה לא אמצא אותו.

 

לא אוהבת את אלה שמיד מבקשים טלפון

הוא פנה אלי הכי ברגיל "היי, מה המצב, יש מסנג'ר אולי?" כבר טוב. לא אוהבת את אלה שמיד מבקשים טלפון, מעדיפה קצת יותר לאט, שיתנו לי הזדמנות לבדוק את המצב מבלי להסתכן בהצפה של שיחות מטרידות, כי מה לעשות, גם את זה ניסיון העבר לימד אותי, וכן, יש שם גם פסיכים בחוץ. גם את אלו שקוראים לי נסיכה אני לא אוהבת, אני לא נסיכה, סתם בחורה מחייכת. "היי" ישר ופשוט זה בסדר גמור, אף אחד לא אמור להפיל מהרגליים כבר במשפט הראשון.

 

יום שישי, שתיים בבוקר. חזרתי מבילוי. התחברתי לבדוק איזה פנים מחכות לי בפייסבוק, כי בפאב חיכו רק כמה ערסים שיכורים. במקרה גם הוא היה מחובר, חיפש תירוץ להימנע מלנקות את הבית. דיברנו במסנג'ר, עברנו לטלפון, העובדה שתפסנו אחד את השני בזמן כזה, כשהכל שקט, כשאין בעולם איש מלבדנו, כשהמרוץ רגוע לרגע, כשאין עבודה או טלפונים או תוכניות ובלאגן מסביב, פתחה כנראה את ערוצי התקשורת לשיחה קצת יותר אמיתית ורגועה.

 

זרם, לגמרי, מהרגע הראשון. אני, שחשבתי שכבר ראיתי, עשיתי וחוויתי הכל, וכל השיחות הבנאליות האלה מתנהלות בכל פעם אותו דבר, לא שמתי לב שעברו כבר שעתיים וחצי ושהשמש תכף עולה. קבענו ליום שלישי באותו שבוע וקיוויתי לשמוע ממנו, אבל לא הייתי בטוחה. מנסיוני בהיכרויות מסוג זה, לפעמים אם לא קובעים לאותו ערב או ליום למחרת, מישהו שוכח, או שעוברים לקריצה הבאה והעניין מתמסמס. חיי המדף של העניין הרגעי בין דמות וירטואלית אחת לרעותה לרוב קצרים עד מאוד.

 

לא לשקוע בשיחות חושפניות, לא לספר הכל מהר מדי

ראשון בערב - טלפון. הופתעתי, ואני לא מופתעת הרבה, בטח שלא לטובה. נלהב יתר על המידה? לא, ממש לא, סתם נהנה לדבר איתי ורצה לשאול מה שלומי ומה קורה. עוד שעתיים של שיחה. ההתלהבות כבר גדלה. לא טוב. החוק במקרים דנן ברור וחד משמעי - לא לשקוע בשיחות חושפניות, לא לספר הכל מהר מדי, לא לחרוש שעות בטלפון לפני הפגישה, זה מתכון בטוח לאכזבה. הציפיות עולות, ההתרסקות יכולה להכאיב עוד יותר. טעות טעות טעות.

 

יום שני - עוד טלפון, קביעת הפגישה. עוד שעתיים חולפות, וכבר שנינו מפחדים, אם כזה מגניב לנו בטלפון, וכזה מתחבר, הסיכוי שיהיה נפלא במציאות, פנים מול פנים, הוא מינימלי, נכון? אנחנו שוברים כאן את כל הכללים. מדברים על החוקים ועל המשחקים שאנחנו שונאים, מדברים על הציפיות שאנחנו חוששים מהן, ועוד לא ראיתי אותו והוא לא אותי. עכשיו כבר מעבר לציפייה יש חיבה ממשית, הבחור הזה חמוד ומיוחד במינו, ואם לא ימצא חן? ואם אני לא בעיניו? זה כבר יהיה קשה יותר מלנפנף סתם בחור לא מוכר שהעביר איתי שעה בבר. הוא כבר מוכר. הוא כבר מכיר אותי.

 

שקלתי לדחות עוד יום, פחדתי, הוא כבר נכנס לי לחיים קצת, וכיף לי לדבר איתו, והוא כל כך שונה וכנה, שילוב של הומור, קלילות ואמיתות, נדיר, באמת שנדיר. טוב, אין ברירה, אין מה לדחות את הקץ ולהגדיל ציפיות עוד יותר, חייבת לארוז את עצמי בכוח, ולקבוע פגישה.

 

"היי", הוא עונה לי, הקלילות עוד פעם שם.

 

"עשר וחצי ככה, בסדר?"

 

"בסדר גמור, אבוא לאסוף אותך" (אין בכלל שאלה מבחינתו, נוסף לכל הוא גם ג'נטלמן).

 

רצה הביתה מהעבודה, עייפה ומתרגשת, רוצה ומפחדת. מספיקה לארגן את עצמי תוך שעה על ארוחת ערב קלה, מקלחת, פן, בגדים מחמיאים... אוף, למה אני לא עשרה קילו רזה יותר, למשל? הייתי הרבה פחות חוששת ולחוצה כרגע אם הייתי בר רפאלי. שוב הצצה בתמונת פרופיל שלו, לא כזה ברור, כאן רואים אותו מהצד, כאן הוא עטוי משקפי שמש כהים, אבל פחות או יותר.

 

טלפון: "אני עוד שתי דקות אצלך".

 

שיהיה מקסים, שיהיה מה שיש לי בראש שהוא

יורדת במדרגות, חם לי. שיהיה חמוד, שיהיה מקסים, שיהיה מה שיש לי בראש שהוא, שאני לא אגיד שטויות, שאני אמצא חן בעיניו, מה הסיכוי? הרי כבר ירדתי את המדרגות האלה כל כך הרבה פעמים, הישר לתוך זרועותיה החונקות של עוד אכזבה מרה.

 

מחכה לו, שיבוא כבר, שנעבור את השנייה הראשונה הזאת, שבה נחרצים גורלות של מאות דייטים סמי עיוורים מהסוג הזה. יורד מהאופנוע, מוריד את הקסדה ונותן לי חיוך כזה חמוד, הוא גם לחוץ, אני רואה. "היי, אכפת לך אם אני אעשן?"

 

נכנסים לאוטו, קצת שקט, מבוכה, אבל זה הוא, הוא מהטלפון, אני מכירה אותו והוא מכיר אותי. אולי הוא מנסה לחשוב איך לברוח מכאן? אולי כבר עכשיו הוא רואה שהוא מבזבז את הזמן? לאט לאט זה מתפוגג, מתיישבים, בירה לו, יין לי, משתחרר קצת, מתקרב אלי קצת, אוקיי, לא נראה לי שהוא מבואס, אולי כן? עוברת חצי שעה והנה הוא כאן, הבחור מהטלפון, הכנות, הזרימה, הדיבור נטול הפוזה, בלי משחק. מותר לי להגיד הכל, ומעניין אותו הכל, ואני אפילו לא לחוצה, הרי זה הוא, אותו בחור שאני כבר מכירה, עם הצחוק החמוד והעיניים הכחולות.

  

שעתיים רצו, הולכים הביתה. הנשיקה באוויר, אני רוצה לראות אותו שוב, מאוד, ואם הוא לא? ואם הוא לא יודע שאני כן? ואם הוא לא ינסה כלום? ואם הוא מחכה שאני ינסה? הוא מלווה אותי למדרכה, הוא מנשק, מאוד, ומריח טוב, ומתוק, ההוא מהטלפון, ונעים לי, ונעים לו, זה באמת יכול להיות? יש מצב שזה לפעמים באמת כזה פשוט וקל וטוב וזורם וכיף, פשוט כיף? לא עוד דייט שלנסות למצוא נושא שיחה זהה לניסיון לחצוב מים מהאבן, אלא כזה שלא שמים לב שהברמן כבר רומז לנו להתקפל הביתה.

 

עולה הביתה, מסובבת מהיין ומהנשיקה, החיוך מרוח לי על הפרצוף, יכול להיות שבאמת הוא כזה מקסים, שהיה כזה טוב? שהחיבור החזק הזה, והכימיה הזאת היתרגמה כל כך טוב גם בעיניו, או שסתם הזיתי, ראיתי משהו אחר, אולי הוא חיפש סקס? אולי הוא סתם עשה הצגות? יכול להיות שמישהו יעשה הצגות של כאילו טוב כל כך? יכול להיות שיש מישהו אכזרי כל כך?

 

יכול להיות שהדייט החלומי שלי בכלל היה חלום?

 

אמרנו שנדבר היום. עכשיו כבר 21:00. אז אני מחכה שיתקשר.

 

שנייה, טלפון....