שעת לילה מאוחרת. מפתח סובב בדלת הדירה, והבעל נכנס פנימה על קצות האצבעות. הוא הולך לחדר השינה, משתדל מאוד לא להעיר את אשתו ששוכבת במיטה. אבל האישה, מתברר, ערה: "איפה היית?" היא מפתיעה אותו בשאלה. "הייתי במשרד. הצטבר לי המון חומר שהייתי חייב לגמור", הוא משיב. "התקשרתי אליך לעבודה לפני שעות, ואמרו לי שכבר יצאת", אומרת האישה. "באמת?" מופתע הבעל. "אני לא מבין למה. הייתי שם כל הזמן". "טוב", אומרת האישה בהשלמה, "אז לילה טוב".
גבר או אישה שבני זוגם בוגדים בהם, עשויים למצוא סיבות רבות ללקות ב"עיוורון סלקטיבי", ולהכחיש את הבעיה, בין השאר מתוך חשש מהטלטלה הרגשית שתיגרם להם, אם ייאלצו להתמודד עם הבגידה. גם הפחד מפני העתיד משחק תפקיד. הסיבות יכולות להיות כלכליות, דאגה לילדים, חשש להישאר לבד, או רצון לשמור על הסטטוס של נשואים.
אז איך מדחיקים?
זה לא קשה. מתברר שאנחנו אלופים בלהתעלם מדברים שמאתגרים או מערערים את תפיסת העולם שלנו. למעשה, בני הזוג הנבגדים ממציאים בעצמם תירוצים וסיבות להתנהגותם של הבעל/האישה הבוגדים. אם המאהב או המאהבת הם ידידי המשפחה, או מישהו שיש לבן הזוג קשר עסקי או מקצועי איתו, זה עוזר לצד הנבגד לסדר לעצמו הסבר הגיוני לקשר ביניהם: הגיוני שהם נוסעים יחד לחו"ל, כי הם עובדים יחד; הגיוני שהם אוכלים יחד במסעדה, כחלק מפגישת עסקים. הצד הנבגד לא יחפש במקומות שבהם הוא לא רוצה לגלות את האמת. הוא לא יראה את הבגדים החדשים שהצד הבוגד קנה, הוא לא יבדוק את פירוט כרטיס האשראי כדי לראות על מה הוא מוציא כסף. יש כאלה שממש יכחישו אפשרות כזו, בטענה שבן הזוג שלהם הוא פשוט לא מהטיפוסים שבוגדים.
לא במקרה אנחנו אומרים שהאישה או הבעל הם תמיד האחרונים לדעת. הרבה פעמים אנשים לא רואים את מה שהם לא רוצים לראות. כשהסיפור נחשף יש תגובה של הפתעה, ואחר כך, במחשבה לאחור, הם יגידו שהכתובת הייתה כל הזמן על הקיר. יש מצבים שבהם מתבקש לשאול את בן הזוג הבוגדני איפה היה ומה עשה. במקרה כזה, הצד הנבגד ישתף פעולה עם התירוצים שיספק לו בן זוגו: "הוא באמת נתקע ולא היה יכול להגיע הביתה בזמן, לא הייתה קליטה בסלולרי ולכן היא לא ענתה" וכדומה.

הקושי להתמודד עם האמת כה גדול, שגם כאשר הצד הנבגד נחשף למידע חד משמעי, הוא יתמודד איתו באופן חלקי. למשל, מקרה שבו האישה בגדה בבעלה, ויום אחד קיבל הבעל הנבגד שיחת טלפון מאשתו של המאהב. היא החליטה לעמת את הבעל עם הסיפור. כשאותו גבר שאל את אשתו אם זה נכון, היא הכחישה. הוא מבחינתו הסתפק בזה, רצה לקבל את התשובה שהיא נתנה לו ולחזור לסדר היום, כלומר לשכוח מהעניין. אבל כעבור זמן מה האישה תפסה אומץ, וסיפרה לו ביוזמתה את האמת. היא ראתה בכך הזדמנות להגיד שלא טוב לה בקשר, שהרומן לא קרה במקרה, והציעה לו ללכת לטיפול".
ברור שלהדחקה ארוכת שנים יש מחיר כבד. הנבגדים יכולים להתהלך שנים בתחושה של החמצה ואי מימוש עצמי. בדרך כלל, אלה אנשים שמוכנים לחיות בהכחשה והדחקה לאורך שנים, וזקוקים למסגרת בכל מחיר כדי לשרוד. הם לא מרוצים ממצבם, אבל לא עושים דבר כדי לשנותו. אני פוגשת הרבה זוגות צעירים שמעדיפים להתפשר על קשר לא טוב במקום לפרק אותו, גם אם אין להם עדיין ילדים או רכוש משותף. אפשר לראות את ההתנהגות הזו גם בתחומים אחרים בחיים: לדוגמה, אנשים שעובדים במקומות עבודה שלא מתאימים להם במשך עשרות שנים, וחוששים לחפש משהו אחר, כי הם זקוקים לביטחון הכלכלי וליציבות שהעבודה הזאת מעניקה להם, גם במחיר אובדן החופש האישי והסיפוק מחייהם".
האם יש סיכוי שבני הזוג שלכם בוגדים? הסעיפים שלפניכם אינם מהווים בשום אופן הוכחה לבגידה. הם רק חומר למחשבה:
השתתפו בהכנת הכתבה והשאלון: אסנת בארי גרינשפן, מטפלת זוגית ומינית; אסתי תירוש, יועצת זוגית ומשפחתית ממרכז "דואט" לטיפוח הזוגיות; בני מ"דטקט חקירות"; ד"ר אלישבע זוהר רייך, מטפלת זוגית ומשפחתית, מנהלת מרכז "יחסים; הספר "האם הוא בוגד/ האם היא בוגדת" מאת דורית זילברמן ומישל חדד