מה עושים עם ילדה שאף פעם לא מרוּצָה?

כשמכינים לה עוף - היא רוצה פיצה, כשלוקחים אותה לבריכה - היא רוצה לים, כשקונים לה גלידה - היא רוצה כפכפים. מלי גרין, אמא לעשרה, עסוקה בלרצות רק אותה ולגלות שוב ושוב שאביבה אף פעם לא תהיה מאושרת

איך שנפלתי בפח. כל כך הרבה שכבות של קיטורים ואפילו לא שמתי לב. האור האפרפר של השיגרה ריכך את ההתנהגות שלה. רק עכשיו בשמש החזקה של הקיץ רואים את הסדקים. מה עכשיו? אני רוצה לצרוח, אבל שותקת. אסור לי לאבד שליטה, אני האמא כאן בתמונה, נכון? לכן אני ניגשת אליה ומשתדלת לגייס את כל הסבלנות שבעולם.

 

"אביבה מותק, למה את בוכה?" שוב אני רואה את התוגה בעיניים. ואז היא אומרת משהו שמעלה את מפלס הרחמים: "לא היה לי כיף בבריכה", דמעות אמיתיות זולגות להן שם על הלחיים.

 

"אוי, חמודה שלי", אני מחבקת אותה. "זה כל כך לא נעים לחכות ליהנות בבריכה, ואז להתאכזב". אני מנסה להכיל את הרגשות שלה בדיוק כפי שנצפה מכל אם בישראל.

 

"למה לא היה לך כיף בבריכה, מותק?"

"כי רציתי ללכת לים!" היא רצינית לגמרי.

רגע החסד חולף, ואני מחזיקה את עצמי בכוח, שלא להפטיר בכעס: "זה מה שיש לך לומר לי אחרי שהתאמצתי וטרחתי לקחת אותך לבריכה?" למה אני לא מצליחה לשבור את מעגל הקסמים העיקש הזה? אני תמיד נופלת בפח שלה מחדש.

 

וכמו אישור למחשבות שלי, פורצת אל החדר מימי, פורשת ידיים לצדדים, ובעיניים קורנות מאושר היא אומרת: "תודה, אמא. היה כיף! כל כך כיף בבריכה. את האמא הכי חמודה מכל האמהות של החברות שלי, ואיזה קטעים היה כששיחקנו בכדור האדום ופתאום הוא קפץ לנו לדשא. נכון, אמא?"

 

צילי וגילי

אני שולחת מבט מעמיק ובוחנת את שתי הבנות שלי. אביבה ומימי. מימי ואביבה. תמיד מול אנשים נרגנים אני מעלה את שאלת התרנגולת והביצה: האם החיים הפכו אותם לכאלה, או שמא מדובר בתכונה מולדת.

 

הפרצוף העצוב של אביבה לא מותיר מקום לספק. שתינו יודעות שיש בחוץ אין-סוף אפשרויות לאושר, פריחה צבעונית של פרחים, קרניים חמות של שמש, ממתקים משובבי נפש, משחקים ופעילויות, אבל שתינו גם יודעות שהמחסום היחידי בדרך אל השפע הזה הם המשקפיים השחורים שהיא בוחרת להרכיב על העיניים.

 

ומימי, לא משנה מה תקנו לה - טבעת בשקל או תלת אופן בשלוש מאות שקלים, היא תמיד מאושרת. לראות פרח בטבע ישמח אותה לא פחות מלונה פארק ענק.

 

לעומתה אביבה, אם אני מכינה עוף היא מעווה את פרצופה ומבקשת פיצה. בערב כשהמצפון מייסר אותי וגורם לי להכין פיצה כמו שהיא אוהבת, למרות עייפותי הנוראה, היא תעדיף עוף ותבכה למה לא השאירו לה נתח גדול. יש בה משהו שמעורר בי תמיד איזה מצפון רדום.

 

בכל פעם שהתוגה נשקפת מעיניה אני נתקפת אימה רק מהמחשבה שאני הגורם לכך. תערובת משונה של פחד ממנה וכעס על עצמי. אמרו לי להעניק לה תשומת לב מוגברת. הענקתי. אמרו לי להתעלם מהקיטורים. התעלמתי. אך בעוד מימי מקפצת באושר, שואבת בקרני האופטימיות את הצוף מדבש החיים, אביבה מחפשת את העוקץ.

 

"אביבה, רוצה ללכת מחר עם אמא לבד-לבד לקניות? בלי אף אחד נוסף?" אני שואלת אותה בתקווה. לאיזו תקווה בדיוק אני מצפה?

"כן, בטח, אימא".

 

אוֹה, הנה, הצלחתי. אנחנו פוסעות יד ביד, הולכות לקניות ואביבה מחייכת, אבל החיוך לא מחזיק מעמד מספיק זמן. "אוף, לא קנית לי את הכפכפים מעץ שרציתי", היא רוטנת.

 

"אבל אביבה", מתחשק לי לנער אותה. "מה עם הגלידה שקיבלת, הברד ששתית והתענגת עליו, המתקנים שבהם בילינו ביחד, נעלי הבית החמודות עם דורה שבחרת?" היא רק זוכרת את כפכפי העץ שלא קניתי בסוף מסע הקניות הגדול.

 

"את אשמה!"

הכעס מתחיל לחלחל לי בפנים. היא גורמת לי לכעס. מהיום אקח רק את מימי. היא תספר לכולם באושר על הברד המשגע והטיול המגניב. ואפילו לא תצטרך גם גלידה וגם נעלי בית.

 

שוב אני מתוסכלת והולכת לשאול חכמות ממני מה עושים עם ילדה שאף פעם לא מרוצה. ההזדמנות נקרתה לי בדמות נעמי, חברתי הטובה, יועצת חינוכית במקצועה, שהחליטה לבלות אצלי יומיים בחופשה הגדולה.

  

"את אשמה!" הגילוי הזה ששמעתי מפיה של נעמי המם אותי, עד שהמזלג שננעץ בחביתית, נשאר תקוע בו.

"מלי, מה קורה לך?"

"על מה את מדברת?"

"שמת לב שהפכת להיות ה'שפוטה של הבת שלך?"

 

"את לא מבינה", השבתי לה. "אני לא מצליחה לשבור את המעגל הזה. היא תמיד מתוסכלת. בכל פעם מחדש כשהאומללות משתלטת עליה, אני מוצאת את עצמי עושה סטופ לעיסוקים שלי. 'אביבה מותק, מה את רוצה?' 'אביבה חמודונת, אולי את זה? ואולי את זה? מחר נעשה כך'. אבל אני יודעת בתוך תוכי שלא באמת הצלחתי להפיס את דעתה, כי לשמח אותה נהיה קשה יותר ויותר. אני תמיד מנסה לרצות אותה, כי אולי באמת היא מסכנה. נבלעת לה פה בתוך ההמולה ולא מצליחה להיות מרוצה".

 

"באופן אישי, טיפלתי גם בילדים יחידים שהפכו את ההורים שלהם לשפוטים, או בילדים שיש להם רק אח או אחות אחת. זה לא קשור למספר ולא לגיל. זה פתח של חולשה בתוכך, שהילדה שלך למדה לנצל".

 

"אז מה עושים?" כיביתי את הלהבה והתיישבתי לשמוע.

"זהו, מלי. תפסיקי לרצות אותה". היא אמרה לי בטון החלטי. "את עסוקה כל היום בלפייס אותה, בלרצות אותה. היא לא רוצה שתעשי את זה. כל ילד רוצה לשמוע את ה'לא' בצורה מכובדת, להרגיש שההורה שלו חזק ומציב לו גבולות בכל התחומים".

 

"אז מה היא רוצה?" שאלתי הפעם בייאוש. היא היחידה שאני לא מצליחה לקרוא את המפה האישית שלה.

"היא רוצה גבולות! תשברי את המעגל, תפסיקי לרצות אותה, ואז גם לא תכעסי עליה. אם לא תכעסי עליה, היא לא תדגדג לך את המצפון וממילא היא תהיה אומללה פחות".

 

"היום לא היה כל כך נורא"

עכשיו אני נמצאת רק בתחילת הדרך, אבל הניצנים כבר נראו בבית. "אני שונאת את הקייטנה הזאת", לא ציפיתי לשמוע משהו אחר מפיה של אביבה.

"לא נורא, מותר. קורה שיש דברים שאנחנו לא ממש אוהבים", עניתי לה, מתחילה לחנך את עצמי.

היא היתה מופתעת. אולי ציפתה לגשם של הבטחות בנוסח המוכר של "אוי, אביבה, כמה חבל. אז אחרי הקייטנה אקח אותך כפיצוי ל... ונעשה..."

 

בפעם הראשונה בחיי הפסקתי לחפש פתרונות לאומללות שלה והפסקתי לרצות אותה. גם לא התרגשתי מכך שהיא מייללת, שהיא רצתה מאוד את היוגורט שהיא אוהבת, אבל הכל נגמר במכולת. פתחתי את המקרר ובשלווה אמרתי: "את יכולה לבחור לעצמך משהו אחר לארוחת הערב", ולא פתחתי במסע ריצוי הכולל פיצויים עם ריבית והצמדה.

 

למחרת הופתעתי. היא חזרה מהקייטנה ובאה אלי לספר לי שהיום לא היה נורא כל כך, ואפילו המדריכה בחרה בה לשיר סולו את ההימנון מול כולן.

 

עם הימים החולפים נדהמתי לגלות שהמושכות התחלפו. היא מנסה לרצות אותי. אז נכון, אולי לא אצליח לשנות את הטבע איתו היא נולדה, אבל אין ספק שאוכל לעזור לה להרכיב משקפיים ורודים יותר.

 

מלי גרין, סופרת ועיתונאית. נשואה פלוס עשרה.

 

• לכל הטורים של מלי גרין