מעמד הביניים חוזר לימי הביניים. שוב הוכח שהממשלה דואגת רק לעשירים, זורקת עצמות לעניים כדי לסתום לכולנו את הפה (טוב, 300 מיליון שקל למעונות היום היא עצם די שמנה, אבל בואו נראה מה יעשו איתה) ומותירה את מלוא כובד המשקל על צווארו של מעמד הביניים. זאת המשמעות החברתית והכלכלית של החוק העצוב והטרי שהתקבל אתמול בבית המחוקקים של מדינת ישראל.
החוק הזה, שבאופן אירוני נקרא עדיין בפי האוצר "חוק המטפלות", הוא אגרוף בפניו של בית המשפט העליון וסטירה מצלצלת בלחיה של החברה הישראלית כולה. בכל מדינה מתוקנת, מעמד ביניים יצרני, עמל ואופטימי הוא אחד מאבני היסוד של מדינה בריאה, כלכלית וחברתית, שכן כאשר מעמד הביניים חזק, המדינה חזקה.
אבל היום, כאמור, מעמד הביניים במדינת ישראל הוא חלש וחבול. מזה 20 שנה מתקיים במדינת ישראל מאבק צודק ולא ממסדי ברובו, של אנשים וגופים פרטיים, שתכליתו לאפשר להורים לצאת לעבודה ולהגדיל את רווחת משפחותיהם ובעקיפין גם את רווחת המדינה.
שיאו של המאבק בכמעט-הישג שהוגדר כ"תקדים ורד פרי" ובבסיסו ההכרה של בית המשפט העליון בכך שהוצאות הטיפול בילדים חיוניות לייצור הכנסה, לא פחות מההוצאות הכרוכות ברכישת שדכן משרדי, וכי יש להכיר בהן כבכל הוצאה מוכרת אחרת. נדמה היה כי אנחנו, ציבור ההורים העובדים במדינת ישראל, עומדים להתעורר לשחר של יום חדש, בברכת הרשות השופטת העליונה.
החלטת העליון, אגב, גובתה על ידי טובי אנשי המס במדינת ישראל, שהעניקו לה לא רק רוח גבית כי אם גם גושפנקא מקצועית וטענו כי מדובר בצעד שיתרום בסופו של דבר לצמיחה במשק הישראלי. סוף סוף הורים במעמד הביניים לא יקבלו קיצבה, או מתנה, או סעד, או טובה אלא הכרה במס, החזר מס, על אחת ההוצאות הגדולות ביותר בחינוך ילדים, בשמירה על ילדים במעונות ועל ידי מטפלות החיוניות לשם יציאתם לעבודה ותרומתם למעגלי הייצור וההכנסה במדינה.
אולם, מי שלא אהב את פסיקת העליון הם אנשי האוצר, שגרסו כי מדובר בהוצאה כבדה מדי על כתפי התקציב. הנושא חזר לטיפול של ועדת הכספים, שהפכה להיות כמעט חותמת גומי של שר האוצר. למעט, כאמור, תוספת מכובדת כשלעצמה לסבסוד מעונות היום (יתכן שתסייע למעמד הנמוך העובד, ועדיין לא ברור איך תאפשר את כדאיות היציאה לעבודה של מעמד הביניים), הרי שהעניין המרכזי שהוא יציאת הורים עובדים לעבודה בזכות הכרה בהוצאות הטיפול בילדים – אינו מתקיים כאן בסופו של דבר.
מה שמתקיימים כאן הם החמצה גדולה, ובעקבותיה כאב גדול - על כך שלמרות תקדים ורד פרי, למרות הפסיקה של העליון ולמרות שהיה נדמה שהנה, אנחנו שם - לא צעדנו ולו צעד אחד קדימה. ראש הממשלה ושר האוצר שלו היו יכולים לנכס לעצמם את הפסיקה התקדימית של העליון ולהפוך אותה לסיפור הצלחה שלהם. זה היה אצלם בידיים, כמאמר המשוררת, אבל באותה נשימה, הם לא ידעו מה לעשות עם זה.
במקום לקחת את ההחלטה התקדימית של העליון ולהפוך אותה להצלחה מסחררת שתהיה רשומה על שמם, ותתרום לכולנו – הם החליטו להשאיר אותנו בלי החוק, אבל עם ממשלה מנופחת של 30 שרים שבינתיים לא נראה שעושה הרבה לרווחת הציבור, ועולה לנו הרבה מאוד כסף.
גם כאן ניצח הקיבעון את הקידמה, ובמקום שהחלטת העליון תצרף אותנו אל ליגת המדינות המתוקנות, היא גולגלה כשטיח ישן, ותחתיה נפרשה תוכנית האוצר המתנשאת, שהפכה היום, כאמור, לחוק מנותק מעם, שלמעשה מבטל את פסיקת העליון שהוצאות ילדים הן הוצאה מוכרת לצורך ייצור הכנסה.
מה כן הוחלט? שהכסף יעבור למעונות היום ושנשים תקבלנה (משנת 2012 ולילד עד גיל 5) נקודת זיכוי אחת בשווי 200 שקלים. כל מי שהעסיק יום בחייו מטפלת, יודע שמדובר בסכום שמספיק ל-8 שעות חודשיות במקרה הטוב.
חוק זה לא היה עובר אלמלא סמכה עליו את ידיה הוועדה לקידום מעמד האשה, שמכרה את העיקרון החשוב המכונה "תקדים ורד פרי" תמורת נזיד עדשים - התחליף המעליב של תוספת נקודת זיכוי והקצאת כספים ישירות למעונות היום, ושבשום אופן אינו עונה על הצרכים האמיתיים של מעמד הביניים במדינת ישראל.