מתנהלת מאחורי מסיכות, כך חינך אותי אבא

נדמה היה שהוא דוחף אותי אל עבר שידת המסיכות, כמעט מתחנן שאעטה על עצמי מסיכה שתאפשר לו להאמין שעוד טוב לי, שתאפשר לו להישאר בתוך מרתף הבטון שבנה כשהוריו ואחותו הגדולה הלכו לעולמם בהפרש של חודשים ספורים

לא מבינה בני אדם. לא מבינה מה אני רוצה מהם.

 

כשגופי פצח בריקוד חושפני של גיל ההתבגרות ובליטות חינניות הפכו מנת חלקי, נתקלתי בקיר בטון שפנה אליי בלגלוג או זעם ונקרא אבא שלי.

 

הייתי ילדה אחרת. קצת בוטה. כזו שלא מכירה במושגי הפוליטיקלי קורקט ומוכנה להיצלות בסנה הבוער של השמרנות האבהית של מולידי.

 

רציתי לדבר איתו, עם אבא שלי. רציתי לדבר בכנות, בפשטות, להגיד: כואב לי. קשה לי. להגיד "אני לא מבינה", או "אני לא מסכימה", ולזכות בחיבוק מרגיע. לקבל בתמורה מגבון רב פעמי של מילים ששוטפות את הקשיים בזרנוקי אור ואהבה. אבל אבא שלי לא מדבר על רגשות. לא איתי. גם לא עם עצמו.

 

אבא שלי הולך בתוך הקווים. לא חורג בפזילה צרה לעבר מה שלא ברור, ידוע ו"נכון". אני, לעומת זאת, קופצת על הקו, מנסה להזיז את הגבול, למחוק בנגיעות את המציאות ולצייר בלפיד בוער את המחשבות שלי. והן שונות, המחשבות. לא מקובלות. לפחות לא על אבא שלי.

 

נתתי לעצמי סטירה חזקה, כזו ששברה לי את השיניים

הפעם הראשונה שהבנתי את זה היתה כשביקשתי ממנו לקרוא שיר שכתבתי. הוא העיף מבט דק והפנה את ראשו בשאת נפש לכיוון השני, זרק את הדף ושטף את פרץ החדווה והגאווה שלי עם בקשה: "לא עוד". לא שירים, לא פרוזה, אף מילה ממני. באותם הרגעים שקלתי לנתץ לו את הפחד בסטירה עצומה שתפגע לו בפנים ותחצה את הוורידים עד שתנחת על מזרן הלב העבש שלו. אבל במקום זה, מפאת תרבות הכבוד המרוקאית שעל ברכיה הושיבו אותי כבר בילדותי, נתתי לעצמי סטירה חזקה, כזו ששברה לי את השיניים וחתכה לי את הכישרון לשניים. הבנתי שאני לא בסדר. שאני צריכה להסתיר את מי שאני.

 

מזועזעת מהגילוי חמקתי ממנו ומהעולם אל תוך זהות חדשה. לא עוד דמוקרטיה וורבלית ומחשבתית, מעכשיו החלטתי להיות הרוצח הסדרתי של נפשי, לחנוק כל זרעי התרסה שינסו להיטמע בתוך קרקע המחשבה שלי. העליתי בראשי את מפת ה"מותר והאסור" המקובלים, בחנתי אמונות רווחות, פרות קדושות והכללות גורפות ומיפיתי בגסות שיפוטית כל דעה שונה שליוותה את הנושא הנדון ביני לביני. ניסיתי להתיישר עם הכלל וכלליו.

 

מאז אותו היום לא דיברנו. כמובן, מידי פעם החלפנו בינינו אותיות: "מה שלומך, אושר שלי?", הוא היה שואל אותי, ופעמים רבות צנחתי נרגשת למלכודת הדבש ופתחתי את הלב. ניסיתי לספר לו עד כמה אני כבויה, ניסיתי לספר לו על המעגלים הפנימיים, על קברי המחשבות שהקמתי במיוחד לכבודו כדי שלא אלאה אותו בחתיכות המכוערות שבי. רציתי לבקש ממנו שיכסה אותי בחיבוקים, בשקט, שייתן לי להיות שוב הילדה הקטנה שלו. רציתי שייתן לי לברוח אל התמימות, אל סימני הדרך שבעבר היו פרושים לפניי ללא מאמץ - שבילים מסומנים בהם ריחפתי בקלילות תואמת מוסכמות, ואילו היום עיניי מקשטות את פניי בקושי רב, כמעט עצומות, מביטות במטריקס האנושי, מחפשות את הדרך ומתכווצות לנוכח צעדי האחרים שמתקרבים ומתרחקים, מתפתלים כל הדרך מסביבי, מבלבלים אותי.

 

אבל אבא שלי, היקר לי, לא נשאר. הוא היה מביט דרכי, מבטל את רגשותיי, מחנך אותי לשקר לו. נדמה היה שהוא דוחף אותי אל עבר שידת המסיכות, כמעט מתחנן שאעטה על עצמי מסיכה שתאפשר לו להאמין שעוד טוב לי, שתאפשר לו להישאר בתוך מרתף הבטון שבנה כשהוריו ואחותו הגדולה הפסיקו את תנועתם בעולם הזה בהפרש של חודשים ספורים זה מזה ולקחו איתם את הלב שלו אל מתחת לאדמה, קבור בנאמנות ליד ליבם המת.

 

ככה מתנהלות מערכות היחסים שלי עם בני אדם, מתוך מסיכות. מתוך חיוכים מלאי בכי שמשקרים שמחה. עד היום אני חותכת רגשות, שוברת קשרים כשאני מרגישה שהאמת שלי מנסה לאכול, לגדל בטן, מנסה להתגלות, להעלות אותי באש, בעיקר כי בתוכי אני מפחדת משטחי האנטארטיקה של האחר שיקפיאו את הרגשות שלי שוב, כמו אז, מול האיש שהוריש לי ד.נ.א. וערימות של חוֹמוֹת.