ספייס ג'אם

ערן דינר בדק איך השפיעו סמים קלים וקלים פחות על המוזיקה של יוצרים מפורסמים ומפורסמים יותר. אתם יודעים, מי במול ומי באף

היצירה המוזיקלית הראשונה שמתארת סוטול נכתבה שנים רבות לפני שהרוק הואשם בקידום תרבות הסמים ובהשחתת נפשות רכות. "הסימפוניה הפנטסטית" של הקטור ברליוז - מלחין צרפתי בן התקופה הרומנטית וסטלן שהשתמש בהמון אופיום, כולל בזמן כתיבת "הפנטסטית" - הוצגה כבר ב-1830. לימים כינה אותה לאונרד ברנסטיין "הסימפוניה הפסיכדלית הראשונה".

 

כמעט בטוח שברליוז לא היה היוצר הראשון שחיפש השראה בחומרים מרחיבי תודעה למיניהם (ידוע למשל שמוצרט ובטהובן היו שתיינים גדולים) אבל הוא בהחלט היה בין הראשונים שכתבו על זה. והיום, כמעט שתי מאות מאוחר יותר, הקשר בין מוזיקה לסמים הוא מובן מאליו, גם אם לפעמים האמנים עצמם הם אלה שמכחישים אותו. אלויס פרסלי למשל טען תמיד שאין לו בעיית סמים כי הוא משתמש אך ורק בתרופות מרשם, אך בפועל לקח קוקטייל תרופות שהכילו אופיאטים, ממריצים ומה לא. כשמת נמצאו בגופו מספיק חומרים כדי להרדים פיל, אבל מה - הם היו חוקיים.

 

התקשורת, שנוטה להיות היסטרית כשמדובר בסמים לא חוקיים, נוהגת בסלחנות מופלגת במוזיקאים מסטולים. מצד שני היא גם מתחסדת ומציגה את השימוש בסמים כבעיה אישית שנובעת מהמתחים שנלווים להצלחה מהירה - מה שלא לגמרי מדויק, כי בהרבה מקרים יש לסמים תפקיד מרכזי כבר בעיצוב תהליך היצירה עצמו, לטוב או לרע. כך או כך, ברור שהרבה מוזיקה שאנחנו מכירים, נכתבה תחת השפעה. אבל מה בדיוק עשו סמים מסוימים לאלבומים ולשירים מסוימים? או.

 

מריחואנה

 

מי שעשה: כשדילן פגש בפעם הראשונה את הביטלס, מתישהו ב־1964, הוא הציע להם ג'וינט כי חשב בטעות שיש לו עסק עם מעשנים (הוא חשב שלנון שר I get high בפזמון של I Want to Hold Your Hand, למרות שהשורה היא I can't hide). מאז הולך הרוקנרול עם המריחואנה בדיוק כמו עם הגיטרה החשמלית, מה גם שהקנביס הוא הסם הנפוץ ביותר בקרב ציבור המאזינים: עוד לפני ההיפים המסטולים ב"קיץ האהבה" של 1967, הפולקיסטים שמתוכם צמח בוב דילן עישנו גראס. וגם הם לא המציאו כלום, כי הזקנים של הבלוז היו שם לפניהם. הסגנון העכשווי עם הכי הרבה רפרנסים למריחואנה ולתרבות הסטלנית הוא ההיפ־הופ, אבל אין ולא תהיה סוגה מוזיקלית שמזוהה באופן מובהק יותר עם מריחואנה מאשר רגאיי.

 

הרסטפארים מאמינים שמריחואנה עוזרת לקרב אותך לאלוהים, ומשתמשים בה בטקסים דתיים. אמני רגאיי ג'מייקנים, שרובם רסטפארים מאמינים, שילבו ועדיין משלבים בשירים שלהם הרבה התייחסויות למריחואנה (גאנג'ה בסלנג הרלוונטי). באמצע שנות ה־70 הביא בוב מארלי למיליוני אוזניים לא ג'מייקניות את הרגאיי, ויחד איתו קריאה גלויה ולא מתחמקת לצריכת מריחואנה וללגליזציה שלה - מה שהיה חתיכת חידוש. הכי הרבה שעשו אמנים כמו הביטלס היה להכניס לשירים שלהם התייחסויות מרומזות מאוד לעישון; החבר'ה של הרגאיי שרו על זה, דיברו על זה וגם הצטלמו עם זה על העטיפה. עבור מארלי עצמו, איסור העישון היה ממש חילול קודש. "איך צמח שברא אלוהים יכול להיות לא חוקי?", הוא שאל פעם עיתונאי קנדי.

"הגיברת עם הכובע, יותר לכיוון המזח"

 

כמובן שמארלי לא היה הסטלן היחיד בקאנון של הרגאיי. מי שחשוב לא פחות ממנו הוא המפיק ובעל האולפן לי "סקרץ'" פרי. בתחילת שנות ה־60, כשעבד כטכנאי ב"סטודיו 1" - המוטאון של קינגסטון, אם תרצו - פרי היה האחראי הראשי ליצירת הסאונד הבסיסי שאמני רגאיי משכפלים עד היום. הוא הפיק את האלבומים המוקדמים של מארלי והלהקה שלו, "הוויילרז", וגם הקליט אלבומי רגאיי (ובהמשך דאב) משלו. פרי היה מסטול לא פחות ואולי יותר ממארלי, מה שהשפיע עמוקות על הצליל שעיצב: כבד ואיטי יחסית לסקא, הסגנון הג'מייקני שקדם לרגאיי, עם דגש חזק על הבק־ביט (כלומר הדגשה של הביט השני והרביעי בכל תיבה של ארבעה רבעים, בדומה לרוק), מקום של כבוד לבס, וגרוב מונוטוני היפנוטי שתמיד נשמע טוב יותר תחת השפעה.

 

מה שעשו: אלבום הגראס המובהק של הביטלס הוא Rubber Soul מ־65', אבל האמת היא שגם קודמו Help נעשה כבר בזמן שהם ינקו ג'וינטים בלי הכרה, וזה ניכר במיוחד בסרט שליווה את האלבום. "היה לנו תקציב גדול", סיפר מקרטני באנתולוגיה של הביטלס, "אז צילמנו בכל העולם, ובכל מקום היינו נעלמים לצוות כדי לעשן, וחוזרים מצחקקים". כדי להתרשם מהצליל הממוסטל שרקח לי סקרץ' פרי, לכו על כל אחד מאלבומי הוויילרז מהתקופה שבה הקליטו עם פרי בג'מייקה, או על לקט מעבודותיו של האיש עצמו; Arkology הוא אופציה טובה.

 

ספיד

מי שעשה: שנים לפני האקסטזי, בני נוער מהמעמד הבינוני בבריטניה לקחו אמפטמינים בפורמט של כדורים - או בשם הרחוב שלהם, ספידים. הביטלס לקחו כמויות של ספידים בתחילת הדרך, כשניגנו במועדוני הלילה של המבורג ונדרשו להופיע נון־סטופ במשך שעות ארוכות. כמה שנים אחר כך תידלק ספיד את סצנת המוד בבריטניה, שהתרכזה סביב להקות כמו The Who, הסמול־פייסז והקינקס, ומאוחר יותר אימצו אותו הפאנקיסטים. גם אצל המודז וגם בימי הפאנק שימש הספיד סם מסיבות ותידלק הרבה הופעות, על הבמה ובקהל. ובגלל שהוא הולך יופי עם אלכוהול, האירועים האלה נגמרו לא פעם בקטטות המוניות, מה שהעניק לשתי הסצנות תדמית די אלימה. "אנחנו עושים מוזיקה שחרא להזדיין לצליליה", אמר פעם רוג'ר דלטרי מ־The Who, "אבל היא הולכת מעולה עם מכות". זאת היתה בערך רוח הדברים אצל המודז, ולחלק גדול מזה היו אחראים הספידים.

סטיילינג: לא הומצא עדיין 

 

מהצד השני של האטלנטי התרכזה באותן שנים קבוצה קטנה של אמנים, מוזיקאים ומזדנבים סביב אנדי וורהול והסטודיו הפתוח שלו בניו יורק, "הפקטורי". ביניהם היו גם לו ריד והלהקה שלו, הוולווט אנדרגראונד; ב־1966 הם הקליטו את "הרואין", אבל למעשה עשו בעיקר ספידים. בניגוד למודז, הם לא צרכו את הרעל שלהם בכדורים אלא הזריקו בנזדרין, שהוא אמפטמין חזק וממכר יותר. גם המוזיקה שהם יצרו בהשפעת הסם היתה אחרת. היתה בה אותה מידה של תוקפנות, אבל היא היתה קודרת ולא היה בה זכר לרוח הנעורים השמחה של הקינקס או הסמול פייסז. בכל אופן, הוולווטים היו אז די לבד: בשאר אמריקה שלטו ההיפים, שהעדיפו לנפס ולצאת לטריפים של אל.אס.די. כשהפאנק פרץ שם באמצע העשור הבא, הסמים הדומיננטיים כבר היו קוקאין והרואין.

 

מה שעשו: שימו יד על ההקלטות של הביטלס בסטאר־קלאב בהמבורג מ־1960. אם תצליחו להתגבר על הסאונד המחריד, תשמעו בדיוק איך נשמעת להקה על ספידים: מהירה ותזזיתית על סף ההיסטריה. משם תקפצו חמש שנים קדימה לאלבום הראשון של The Who ול"מיי ג'נריישן". הגמגום הזה של דאלטרי, "פיפל טריי טו פוט אס ד־ד־דאון"? הוא עושה את זה בכוונה כדי להישמע כמו מוד על ספיד. לבסוף, תקשיבו ל־White Light/ White Heat של הוולווט אנדרגראונד שמתאר היי אמפטמיני, ותשמעו את ריד מסנן שורות כמו: "אני ממש אוהב לראות את החומר הזה מטפטף פנימה". הוא תמיד היה חרא, הריד הזה, אבל יש לו קלאסה.

 

קוקאין

 

מי שעשה: קוקאין, אמרו את זה קודם לפני, הוא דרכו של אלוהים לומר לך שיש לך יותר מדי כסף. ובאמת, ברגע שהרוק הפך לביזנס גדול שמכניס מוצ'ו דינרוס, כולם התחילו לתת באף.

 

הקוק הפך לחלק אינטגרלי מחיי הרוקנרול, אבל קשה להגדיר את ההשפעה הישירה שלו על סגנון מסוים או על המוזיקה עצמה, כי צרכו אותו יוצרים מכל סגנון ונישה אפשריים. מה שכן, בגלל שהוא סם מעורר שאפשר להמשיך ולצרוך כמויות גדולות מאוד ממנו ולהמשיך לעבוד - למעשה הוא מאפשר לך לעבוד אפילו יותר מהרגיל - לקוק היתה תרומה רצינית מאוד לכושר הייצור של אלה שצרכו אותו. אם תהיתם פעם איך זה שדייויד בואי, הסטונז או לד זפלין עמדו בסיבובי הופעות ממושכים ומפרכים ועדיין המשיכו להקליט חומר חדש ומצוין מדי שנה, אז לתופעת הטבע הזאת יש סיבה.

 

הצד השני והפחות מוצלח של השפעת הקוקאין הוא הבוסט המלאכותי שהוא נותן לביטחון ולתחושת הערך העצמי, שקצת משפיע לרעה על היכולת להעריך נכונה את איכות התוצר. על קוק, כל קשקוש שתשרבטו ייראה לכם כמו ואן גוך וכל

 חמשיר מטופש כדילן בשעתו היפה ביותר. כשמדובר במוזיקאים, זה בדרך כלל מתבטא בקטעים ארוכים ומבולבלים שלא הולכים לשום מקום, ולפעמים באלבומים שלמים שכל ההצדקה לקיומם - איך לומר - מוטלת בספק (הייתי אומר פרוגרסיב, אבל האמת היא שרוב יוצרי הרוק המתקדם דווקא היו סחים יחסית; ככה זה חנונים). על כל פנים, כשמחברים את הנטייה לאונניה שהקוק מייצר עם התלות הגבוהה בסם בשלבים המאוחרים והפחות סימפטיים של השימוש בו, מקבלים הרבה יציאות בינוניות של שמות גדולים שנעשו כלאחר יד, בין שורה לשורה. וגם את ארוסמית ואואזיס.

 

 

מה שעשו: אם כבר הזכרנו אותם, אז האלבום השלישי של אואזיס Be Here Now הוא דוגמה טובה למה שקורה כשלהקה מתעניינת יותר בשורה הבאה מאשר בטייק הבא. מהגווארדיה הקשישה יותר, תנו סיבוב על גירסת הדי.וי.די של The Last Waltz, מופע הפרידה של הבאנד, ותוכלו ממש לראות איך כמעט כל המשתתפים שרויים בהיי כלשהו. מגדיל לעשות ניל יאנג, שעולה לבמה עם סימנים ברורים של קוק סביב הנחיריים. אומרים שבבלו־ריי בכלל רואים את זה יופי.

 

הרואין

 

מי שעשה: המוזיקאים הראשונים שהשתמשו בקביעות בהרואין היו אמני ג'אז ובלוז בשנות ה־40 וה־50: צ'רלי פארקר, בילי הולידיי, ג'ון קולטריין, מיילס דייויס, צ'ט בייקר וריי צ'ארלס. כולם היו בשלב מסוים בחייהם מכורים להרואין, וגם אם לא התכוונו לזה, עזרו לבנות את ההילה הרומנטית של חיים יצירתיים ומתודלקים בסמים שמתנהלים על הקצה. לאתוס הרוקנרולי שמקדש מרד והתגרות במוות זה התאים כמו כפפה, וכשההרואין חזר לאופנה בסוף הסיקסטיז, רבים מהשמות הגדולים של הרוק נפלו ללבן - כמה מהם, כמו ג'ניס ג'ופלין וג'ימי הנדריקס, שלא על מנת לקום. בין אלה שדווקא הצליחו להיכנס למנהרת ההרואין ולצאת חיים מהצד השני היו רבים ששילמו ביוקר על תקופת ההתמכרות שלהם. אריק קלפטון, למשל.

 

קלפטון היה בשיא ההצלחה שלו כשהתחיל להשתמש בהרואין ב־1970, אחרי Cream, בליינד פיית ו"ליילה" של דרק והדומינוס. את שלוש השנים שלו כג'אנקי העביר בהסתגרות בביתו, כמעט בלי מגע עם העולם. בפעם האחת שהגיח מהבית בכל התקופה הזאת - להופעה בקונצרט למען בנגלדש שאירגן ג'ורג' הריסון - הוא התמוטט על הבמה, ורק כשהצליח סופסוף להיחלץ מההרואין חזר לפעילות סדירה (ואז המיר התמכרות אחת באחרת והפך לאלכוהוליסט, אבל זה כבר סיפור אחר). היו גם כאלה שלקחו הרואין בזמן שהיו פעילים ויצירתיים: ג'ון לנון עשה הרואין כבר בזמן שהביטלס הקליטו את האלבום הלבן, וב־69' כבר כתב את השיר Cold Turkey בעקבות חוויית הגמילה.

"מזדיינים, 20 שקל על כסא נוח" 

 

אז כן, הרבה אנשים מוכשרים השתמשו בהרואין והתמכרו לו. אבל בגדול, זה לא סם יצירתי. ברוב המקרים הוא לא נותן השראה אלא חוסם אותה, שלא לדבר על זה שהמכורים ל־H מגיעים מתישהו לשלב שבו לא מעניין אותו שום דבר פרט לפיקס הבא ואיך להשיג אותו; לעשות את זה תוך כדי ניהול קריירה פעילה זה לא בדיוק דבר ריאלי. הרבה אנשים מוכשרים השתמשו בהרואין, אפילו חננות למראה כמו ג'יימס טיילור וטים באקלי (שגם מת ממנת יתר), אבל מה שמשותף לכולם זה שהם היו מוכשרים גם לפני שלקחו אותו, ומה שמשותף לרבים מהם זה שהוא חירבן להם את הכישרון לתמיד. לא שזה מנע בהמשך מהרבה מוזיקאים אחרים - איגי פופ, ג'רי גרסיה, בוי ג'ורג', קורט קוביין, פיט דוהרטי, ויש עוד - ליפול דווקא למלכודת המסומנת היטב הזאת.

 

מה שעשו: בגלל אורח החיים התובעני שהוא מכתיב, קשה לדבר על מוזיקה שנעשתה ממש תחת השפעת הרואין. אבל הרבה אנשים הקליטו אלבומים בשלב שבו השימוש עוד איפשר להם לעשות משהו, כמו Raw Power של איגי פופ והסטוג'ז, או Forever Changes של לאב. אפשר כמובן לחפור גם בהקלטות הישנות של קולטריין, פארקר והאחרים; לי מעולם לא היתה סבלנות אליהם, אבל אם אתם הולכים על זה, שיהיה לכם בהצלחה.

 

אל.אס.די

 

מי שעשה: תקופת הזוהר של האל.אס.די היתה קצרה, וחפפה פחות או יותר לתקופה שבין סרג'נט פפר של הביטלס לפסטיבל וודסטוק - כלומר בערך שנתיים שבמהלכן שלט הצליל הפסיכדלי ברוק, וכולם לקחו טריפים בשאיפה להביא סרג'נט פפר משלהם. אבל הביטלס עצמם התנסו באסיד עוד קודם, כשעבדו על Revolver, ודי חתכו מכל העניין הפסיכדלי זמן קצר אחרי הסיבוב שלהם אצל המהרישי בהודו ב־68'.

 

האל.אס.די העניק לרוק גם את קורבנות הסמים הראשונים שלו. לפני שההרואין נכנס לתמונה ואנשים התחילו למות ממנות יתר, היו אלה שהתחפפו מטריפים. הכי מפורסם הוא כמובן סיד בארט מפינק פלויד: הוא עיכל כל כך הרבה אסיד ב־1967, שהרוטינה שלו בהופעות היתה לעמוד על הבמה מנותק לגמרי ולנגן תו אחד במשך הופעה שלמה. בסופו של דבר איבד בארט כל קשר עם המציאות. העבודה איתו הפכה לבלתי אפשרית והוא סולק מהלהקה שהקים והנהיג בעצמו. מכאן הוא נכנס לסחרור של אשפוזים ותקופות הסתגרות ממושכות, שממנו לא יצא בעצם עד מותו ב־2006.

 

גם לאמריקאים היה סיד בארט משלהם: רוקי אריקסון, סולן להקת הגראז' הטקסנית "מעליות הקומה ה־13" (אתם עשויים להכיר אותם מ־You're Gonna Miss Me, הלהיט היחיד שלהם, ששולב לפני כמה שנים בפסקול "נאמנות גבוהה"). חוץ מאל.אס.די הוא השתמש גם במריחואנה ובמסקלין - סם שמופק מקקטוס הפיוטה ומייצר הזיות חזקות בשיגעון, תרתי משמע. ב־1968, אחרי הופעה של המעליות, אריקסון התחיל לדבר שטויות. הוא אובחן כסכיזופרן, ובשנים הבאות נכנס ויצא מאשפוזים כפויים ומטיפולים במכות חשמל שמחקו ביעילות את מה שהסמים פיספסו. ובניגוד לבארט, לסיפור שלו דווקא יש סוף טוב: בשנות ה־90 התעוררה התעניינות מחודשת בו ובלהקה, והוא חזר לפעילות וממשיך להופיע גם היום. בקווים כלליים, המקרה שלו די דומה לזה של בראיין ווילסון מהביץ' בויז - עוד נפגע אל.אס.די ידוע - רק שאריקסון היה הרבה יותר מופרע ולקח הרבה יותר אסיד מווילסון. עניין לא פשוט בפני עצמו, אם אתם זוכרים את הסיפור שלו.

ברקע: מיליוני לסביות 

 

מה שעשו: התוצרת הפסיכדלית של הביטלס התחילה כאמור ב־Revolver מ־1966 (ובעיקר בשיר של לנון שמסיים אותו, Tommorow Never Knows), והגיעה לשיא ב"סרג'נט פפר" ו־Magical Mystery Tour. אבל גם כשהביטלס התפרעו עם הפסיכדליה, הם נותרו בבסיסם להקת פופ עם שירים קצרים שבנויים בקפידה. אם אתם רוצים להבין איך נשמעת להקה שבאמת נותנת לעצמה להתפרע על טריפים נסו את הגרייטפול דד; Anthem of the Sun מציג אותם במלוא מיסטולם.

 

אקסטזי

אקסטזי, שם הרחוב של ה־MDMA, הוא סם שמשלב מתאמפטמינים וחומר שדומה בהרכבו למסקלין. מה שיש לנו פה בעצם זה סם ממריץ עם תכונות פסיכדליות - אבל בניגוד לסמים הזייתיים כבדים כמו האל.אס.די, השפעת ה־MDMA היא יותר רגשית וחושית ופחות הזייתית. האפקט שלו מעצים את התפיסה החושית ורמת הפעילות, ומעורר רגשות חיוביים ותחושות של אחווה וחמימות כלפי הזולת. הוא גם די מחרמן, אבל הירידה שלו זוועה.

 

בשנות ה־90 הפך האקסטזי לסם הנפוץ ביותר בקרב קלאברים, תקליטנים ויוצרים של מוזיקה אלקטרונית לסוגיה: טראנס, האוס, טכנו ועשרות תתי־הז'אנרים שמסתעפים מהם (זה בסדר, אפילו מובי לא יודע להגיד בדיוק מה זה מה).

"יום אחד נראה את התמונה הזאת לנכדים, והם ישאלו: 'מי אלה?'" 

 

בתחילת־אמצע הניינטיז תיפקד האקסטזי כדלק שהניע את מסיבות הטבע של הטרנסאווים, ורייבים המוניים שנמשכו סופי שבוע שלמים. באותה תקופה הוא גם היה הסם החביב על להקות כמו הפי מנדייז, סטון רוזז ועוד הרכבים ששילבו בין רוק לדאנס, והחזירו לפופ הבריטי משהו משמחת החיים שאבדה לו במהלך העשור הקודם. מרכז הסצנה היה במנצ'סטר, במועדון ההסיינדה שבו המנדייז היו להקת הבית. קצת אחר כך, באותו מקום ובעזרת כמויות אדירות של אקסטזי על הבמה וברחבה, הפכו בפעם הראשונה תקליטנים לכוכבים שווי ערך למוזיקאים עצמם. מי אמר שסמים לא מזיקים למוזיקה?

 

מי שעשה: מה שמעניין במוזיקה שנעשתה בהשראת אקסטזי זה שהיא נשמעת בדיוק כמו שהייתם מצפים מההרכב הכימי של הסם עצמו: פסיכדלית, אבל לא נמרחת אלא קופצנית ושמחה. זה הכי בולט בטראנס שהוא כמובן פסיכדליה לכל דבר ועניין, אבל ניכר גם במה שעשו להקות קרוס־אובר כמו ההפי מנדייז. מהתוצרת שלהם כדאי לדגום את Pills n' Thrills and Bellyaches, שדי ממצה את הבשורה; מהסטון רוזז אין מה לשמוע מעבר לאלבום הראשון (הסלף־טייטלד); ותחנה מעניינת אחרונה על מסלול האקסטה תהיה בסקוטלנד, אצל השיימן והאלבום המבריק שלהם, Boss Drum. סינגל מהאלבום הזה, "אבנעזר גוד", עשה היסטוריה ב־92' כשהגיע לראש המצעד הבריטי למרות שקרא לצריכת אקסטזי, במסר נסתר - E's are good - שמובלע בשם השיר.