"שכבתי איתה בלי קונדום. היא לא רצתה", אמר

"היא אמרה לי שהכי כיף בלי, הייתי שתוי, פשוט לא השתמשנו". שנייה אחת של חוסר שיקול דעת וחודשים של פחד מכרסם

שרנר ואני ידידים בדרך שגורמת לך להפטיר: "החיים הם מה שקורה לך בזמן שאתה עושה תוכניות אחרות".

 

לפני כמה שנים הייתי בקורס מקצועי כלשהו עם החברה שלו דאז. לאחר חודשים ספורים ליווינו אותה שנינו לשדה התעופה לנסיעה לכמה חודשים, והשאר - היסטוריה. היחסים ביניהם, כמו גם ביני ובינה, לא שרדו את הנסיעה. היחסים שלי ושלו דווקא כן. מאז אנחנו ידידים הכי טובים.

 

לפני חודשיים הוא התקשר. "יש לך כמה רגעים?", שאל מיד אחרי השלום הנימוסי. אני זוכרת בדיוק איפה הייתי. פסעתי נמרצות במרחבי האוניברסיטה, מנסה לאתר כיתה נסתרת לשיעור ששינו במפתיע את מיקומו. "יש לי קצת זמן", המהמתי, מתנשפת. "אני רק מחפשת איפה אני".

 

"אני מכיר את ההרגשה", לחש שרנר אל תוך האפרכסת והוסיף, "חייב לספר לך משהו".

 

הסקרנות הרגה את החתול, והחום היוקד כמעט והרג אותי, אז מצאתי לי פינה מוצלת. ניחמתי את עצמי שבאמת ניסיתי למצוא את הבניין הסורר, ועכשיו הוא ייאלץ להמתין לי אחר כבוד. שרנר שטח בפני את הסיפור כולו: 

 

הוא חזר שלושה ימים קודם לכן מברלין. הם היו ארבעה חבר'ה לפני תואר ראשון שרצו לפרוק מתחים ולצבור חוויות. הוא לא ארז הרבה. זרק אל תוך טרולי קטן שני זוגות מכנסיים וכמה חולצות בודדות. "כשבאים ליהנות לא צריך הרבה", הסביר, "רק ראש טוב".

 

החבורה העולצת לא התכוונה לפסוח על דבר

לברלין פיתויים רבים עבור בליין צעיר, והחבורה העולצת לא התכוונה לפסוח על דבר. מיד כשחזר לארץ סיפר לי על הכיף שעשו: טהור, מאושר, שלוח-רסן. כבר אז חשדתי שמשהו מוזר. שרנר ישב איתי מעל כוס צוננת של הבירה האהובה עליו בפאב תוסס. הוא שיתף אותי בסיפורים על חופשה מהסרטים, ובכל זאת, העיניים שלו לא נצצו. היה בו משהו כבוי כשסיפר לי על מסיבות מטורפות ואטרקציות מרהיבות. תמוה, ציינתי לעצמי ומיד נזכרתי: כנראה שזה ה"דאון" שאחרי טיול. כשאתה נוחת היישר אל קדרת המציאות הישראלית המהבילה והחום מעביר אותך על דעתך.

 

ועכשיו, באמצע יום חולין, שיחת טלפון המצננת את האווירה לחלוטין, ולא במובן החיובי. שרנר נשמע חסר אונים,  וחרף השיבושים בקו לפרקים, הוא מבקש לגלות לי מהו בדיוק "הדבר הזה", שלקח לו את הברק בעיניים.

 

הוא מספר לי על היום החמישי של הטיול. כבר שמעתי את הסיפור על ההתחלה של הטיול, כשהחבר שלו, גד, איבד את כרטיס האשראי שלו והלחיץ את כולם, רק כדי למצוא אותו מקץ שעה בכיס האחורי של הג'ינס. אני מכירה את הסיפור, אבל משהו לא רגוע בשרנר גרם לי לשתוק ולהאזין בצייתנות מופתית. גם כשהוא מספר לי על ולריה, הסטודנטית הבלגית שקרצה לו מעברו השני של הבר, אני מוסיפה להקשיב בעיון. "הגבוהה עם החיוך הממיס", אני ממלמלת באמצע. כמו מראה למורה שהתלמיד הפנים את החומר.

 

אני חשה שהקתרזיס עוד לפנינו

שרנר לא עוצר וממשיך לגלול בפניי חלק שלם שצינזר מהגירסה הראשונה. איך הוא שתה איתה עוד ועוד משקאות. הברמן הנלהב שהניח לפניהם כמה משקאות נוספים "על חשבון הבית". כמו בסרט מתח מבוים בקפידה, אני חשה שהקתרזיס עוד לפנינו.

 

"הלכתי איתה למלון", הוא מותח אותי. למה הוא לא סיפר לי את זה לפני שלושה ימים?, אני מתחילה לתהות. החברים שלו, כמובן, ראו בכך "סיפור הצלחה" ועודדו אותו. הוא נזכר איך גד שם לו בכיס של הג'ינס כרטיס ביקור של המלון. "שתדע לאן לחזור מחר", אמר וטפח לשרנר על השכם. "ואל תשכח שיש לך כרטיס בכיס, הא?" נתן בו מרפק ונעלם.

 

"הייתי כל- כך שיכור ומלא אדרנלין", הקול של שרנר נסדק. אני יודעת שזה לא הזמן להלצות, אבל אינני יכולה שלא להגניב חיוך לרגע. האם ולריה, הסטודנטית הסקסית, תתגלה כגבר ברלינאי מסוקס? תודו שזה יכול היה להיות משעשע,  אם כי טראומטי.

 

"שכבתי איתה בלי קונדום", הוא גואל אותי מייסורי ההמתנה ומטיל את הפצצה. אחד מאותם משפטים, שאין לך מה לומר אחריהם.

 

גם אם נניח בצד את העובדה שבגילו הצעיר הוא לא מתאים להפוך לאב לזאטוט בלונדיני מעבר לים, תסריטים מאיימים שאספתי במרוצת השנים התחילו לרוץ בראשי. "למה בלי?", שאלתי בזהירות.

 

"היא לא רצתה", אמר את מה שחששתי ממנו. "אמרה שהכי כיף בלי, הייתי שתוי, ואני פשוט לא זוכר אם דיברנו על זה עוד, או לא. בכל מקרה, פשוט לא השתמשנו".

 

"שאלת אותה מתישהו על העבר המיני שלה?", אני הולכת על קליפות של ביצים, אבל הוא אמר שהתחמקה באלגנטיות ורק הוסיף שבחורה ש"אוספת אותו בבר...".

 

ניסיתי פשוט להיות שם בשבילו

חודשיים קשים עברו על כוחותינו. הוא לא ישן לפעמים לילות שלמים. שלח לי הודעות עצובות על כך שהוא רואה שחורות. שיחות אל תוך הלילה על גורל ואחריות או היעדרה, ליתר דיוק. הוא כעס על עצמו, הלקה את עצמו ואני לרוב, שתקתי. מלבד העידוד הבנאלי "יהיה בסדר", ניסיתי פשוט להיות שם בשבילו.

 

באישון לילה הייתי נכנסת בזהירות לאתרים בנושא. מגלה, לדאבוני, שקבוצת הסיכון הגדולה ביותר היא צעירים בני 24-15. קוראת שהדבקות רבות מתרחשות בחופשה, במפגש מיני חד-פעמי.

 

טור שלם בנושא, ואני לא מצליחה להעלות על הכתב את מחלת הא' מפורשות, שלא לדבר על שאר מרעין בישין. בראשונה מזה זמן רב, אני מבועתת. "אני רוצה לכתוב על זה משהו", אני מבקשת יום אחד כשנפגשנו. "אתה שיתפת אותי ואני רוצה לשתף אחרים, אנונימיים".

 

להפתעתי, הוא מיד הסכים. כששאלתי למה הוא ענה שהוא כל-כך סובל, מתייסר ומשתגע ממחשבות שלא מרפות. "אם מאה איש יגחכו בביטול כמה אני חננה היפוכונדר, אבל אחד יעצור ויחשוב 'האם סטוץ אחד שווה חודשים או חיים של סבל', אז זה ייתן לי קצת תקווה". איך אנשים נהיים אלטרואיסטים ברגעים הכי לא צפויים, חשבתי לעצמי.

 

"לפעמים נדמה לי שאת יותר בלחץ ממני"

עכשיו אנחנו בחדר קטן בתל- אביב. הפקידה המתנדבת שבחדר הכניסה הפנתה אותנו לחדר צדדי ושם נלקחה ממנו הדגימה. ירדנו למטה, אל בית הקפה היחיד שהיה קרוב למקום, והזמנתי לנו שתי כוסות קפה מפנקות. שרנר התענג על ההפוך, יודע שהפעם הבאה שבה שפתיו יפגשו את טעם האספרסו יכולה להיראות שונה לגמרי.

 

"לפעמים נדמה לי שאת יותר בלחץ ממני", הוא אומר, ואני מגניבה חיוך מאולץ ומבחינה שרגל שמאל שלו רועדת ולא שלי. יש לי טעם מר בפה. שנייה של חוסר שיקול דעת וחודשים של פחד מכרסם שאין לו סוף.

 

שרנר נותן מבט חטוף בשעון ומגלה לי שחלפה חצי שעה. אנחנו עולים במעלית המפויחת, פרק זמן שנדמה כנצח, וחוזרים אל חדר ההמתנה, מקישים בזהירות על דלת לבנה.

 

"אתה רוצה שאכנס איתך?", אני שואלת, ושרנר אומר שהוא מעדיף להיות שם לבד. "מה שלא יהיה, אתה לא לבד", אני אומרת.

 

בפעם הראשונה מאז שחזר העיניים שלו שוב נוצצות, והגב שלו נעלם אל תוך החדר, משאיר אחריו רק דלת לבנה בוהקת.

 

• עוד טורים וסיפורים על סטוצים