מ"מחתרת הומוסכסואלית" לקהילה גאה

אולי בעבר חיינו בסתר, כי לא יכולנו לחיות בגלוי, אבל בין זה לבין החשאיות המפחידה בסגנון הכתבה "מחתרת הטיילת" שהתפרסמה במגזין "העולם הזה" מ-1962, שהישוותה את הקהילה ההומוסקסואלית למחתרת טרוריסטית - המרחק ענק

יצא לי לקרוא השבוע כתבה הפילה אותי מצחוק, אחר כך מבכי, ובסופו של דבר גם לימדה אותי משהו או שניים על דעת הקהל וכמה כן או לא צריך לשים עליה. מדובר בכתבה ממגזין שנדפס בשנת 1962, הדנה בענייני "המחתרת ההומוסכסואלית". בכתבת שער של "העולם הזה" שכותרתה "מחתרת על הטיילת" מתוארת באופן הזוי למדי הקהילה בימיה המחתרתיים, בתקופה שהחוק אסר קיום יחסי מין הומוסקסואליים.

 

הכתבה מתארת במילים פשוטות את המסתורין שאפף את הקהילה לפני אירועי סטונוול שהוציאו מהארון את הקהילה האמריקנית. לפני שהחוק בוטל במחטף לילי של שולמית אלוני ויוסי שריד, בכנסת של 1988. לפני שהושגו ההישגים שבזכותם אנחנו יכולים להיות מוכרים כידועים בציבור. מאז היתה סדרה של הישגים האחרון לא מזמן, בביטוח לאומי, בהכרה באלמנה לסבית כזכאית לקצבת שארים. ההישגים האלה מאפשרים לנו גם לאמץ זו את ילדיה של זו (טל ואביטל ירוס-חקק, עם ההישג המשמעותי משנת 2005).

 

היום החיים נראים מאוד שונה משנראו אי שם בשנת 1962, כשהאשימו אותנו בניהול חיים פרועים, אורגיות וטקסים. הכתבה מתארת את המסיבות הפרטיות שהיו נערכות כחגיגה מינית, שכללה, לפי הכתבה, לא רק "הומוס" (הומואים) אלא גם לסביות, שהשתתפו בטקסים המחתרתיים. מקומות המפגש צולמו בצורה שאמורה להיראות מפחידה, מסתורית, חשאית. אולי היינו כאלה, אבל באופן תמים בהרבה, מכל העדויות ששמעתי. חיינו בסתר, כי לא יכולנו לחיות בגלוי, אבל בין זה לבין החשאיות המפחידה של "העולם הזה", שהישוותה את הקהילה ההומוסקסואלית למחתרת טרוריסטית, יש מרחק. יחסי הציבור שהכתבה ההיא עשתה, למרות נאורותה היחסית לתקופה - לפחות מדברים על זה, לא מנסים לטייח את עצם קיומה של הקהילה - היו איומים.

 

כבר ב-1950 החליט היועץ המשפטי לממשלה שלא לאכוף את האיסור על קיום יחסי מין הומוסקסואליים, והפך בזאת את החוק למילים ריקות, שנותרו בספר החוקים של מדינת ישראל לצד חוקים מנדטוריים אחרים שירשנו מהבריטים. אבל סיפורים ששמעתי מוותיקי הקהילה מספרים על הרשימה הוורודה, זו שמנעה ממך קידום בשורות המדינה או לעבור סיווג בטחוני מרמה מסויימת ואילך. לאחר נאומו של עוזי אבן בכנסת ב-1992, ולאחר חברי כנסת שונים שיצאו מהארון ובהמשך גם נבחרו כחברי כנסת הומוסקסואלים מוצהרים, זה נראה רחוק שנות אור.

 

כמעט לא ייאמן שפעם היה רק זלמן שושי

בימים אלה, כשאני חושבת יותר ויותר על מיסוד הקשר, על האופציות העומדות בפניי בעתיד כשארצה משפחה, מצאתי את עצמי נדהמת מהזמן הקצר שחלף בין ההווה, כשברור לי לחלוטין שאוכל להרות, לחתום על הסכם חיים משותפים ובית המשפט יכיר בנו כמשפחה, אוכל לאמץ את ילדיה של זוגתי ולהפך, ועוד כהנה וכהנה דברים שנוכל לעשות בהמשך – לבין העולם המתואר בכתבה ההיא משנת 1962, בו היו כמה מקומות מפגש מסתוריים ומסיבות פרטיות כאלה ואחרות. כמעט לא ייאמן שפעם היה רק זלמן שושי, או לפחות הוא היה דמות ההומו הייצוגי של ישראל.

 

מקהילה שאף אחד לא יודע מי חבריה, יצאנו אל האור, ויש יותר ויותר מוסדות קהילתיים, ההולכים ומתפצלים עקב ריבוי הזהויות השונות שיש בין חברי הקהילה. לפעמים מדהים אותי להסתכל אחורה ולהיזכר בימים שהיתה רק "האגודה לשמירת זכויות הפרט", ולא היו שום קבוצת תיאטרון או עיתון, או כל פעילות תרבותית אחרת.

 

אגב תיאטרון, אם יש לכם עניין כלשהו במשחק, בימה או כל צורת חוויה אחרת הקשורה בתיאטרון, אם אתם רואים את עצמך כחלק מקבוצה שעובדת ויוצרת יחד באותם כלים, לאגודה יש קבוצת תיאטרון נפלאה בשבילכם.

 

• לקריאת הכתבה על "המחתרת ההומוסכסואלית" באתר האגודה