אין פלסטינים מתונים

האם לא עדיף להשלים עם שברו של חלום השלום, כשבפתח מבהירים כי מעולם לא הכירו בישראל, ותביעות הסף של התנועה בלתי אפשרית אפילו בקרב השמאל?

בשעה טובה אמורה להיפתח השבוע הוועידה השישית של הפתח. בסיועה הנדיב של ישראל, המאמינה כתמיד כי דרך מתונים פלסטינים צלחה מבחינתה, הותרה לבקשת אבו מאזן כניסתם של נציגים מלבנון וסוריה. אולי כדי שישרו על הוועידה ממתינותם וחזונם בכל הנוגע למזרח התיכון החדש ומקומה של מדינת היהודים בו.

 

העובדה שעל פי טיוטת ההחלטה שתובא לאישור הוועידה, מוצע להתנגד להגדרתה של ישראל כמדינה יהודית; לפעול לפתיחת ערוץ אסטרטגי מול איראן; לחזק את המאבק בהתנחלויות, בגדר הביטחון ובייהוד ירושלים גם באמצעי אלימות מוגבלים; ולממש את זכות השיבה על פי החלטה 194 של האו"ם – אינה אמורה כנראה לרפות את ידי העושים לילות כימים למען הסכם מיוחל עם הפלסטינים.

 

הלוא ב-15 השנים האחרונות נדרשנו שוב ושוב לשנן את רוח הפסוק "בהיעדר שלום וחזון ייפרע עם". אלא ש"רצה הגורל" והפורענות פקדה את ישראל דווקא כששמה את מבטחה בחזונות שלום סקנדינביים ובנוכלים פלסטינים, שהפליאו בהבטחות שווא, שהותאמו במיוחד למידותיהם ותמימותם של בני שיחם הישראלים.

 

ברוח זו ראוי להבין את דברי אבו מאזן, שכבר ב-1999 קבע בראיון ל"אל-שארק אל-אווסט" כי "כל הסכסוכים בחברה הישראלית נחשפו לאחר תהליך השלום... כל מה שנדרש מאתנו הוא להביא את הישראלים להאמין באמונה שלמה שאנחנו, הערבים, באמת רוצים בשלום... זה יוציא אותם מהטנקים שלהם וממבצריהם". ואמונה שלמה, כידוע, היא מצרך חיוני מאין כמותו במקומותינו. במיוחד לישראלים מסוימים הנדרשים חדשים לבקרים להשמיש את כל ק"ן הטעמים כדי לתמלל ל"שפת השלום" את מיטב דברי "הפרטנרים המתונים", הנבדלים כידוע עד מאוד מהקיצונים שבהם.

 

כזכור, בראשית היו אלה שמעון פרס ופרחי אוסלו, שהתקשו שלא ללמד זכות על דבקותו של חתן פרס נובל לשלום, יאסר ערפאת, בשלום האמיצים. בין אם היו אלה נאומים והסברים מלומדים על ההונאה שבהסכמים עם ישראל, על חוסר הלגיטימיות של המדינה היהודית, על נאמנותו לדרך השאהידים, על מחוייבותו לתורת השלבים או על חשיבות המשך המאבק המזוין בה – הסנגוריה הציבורית של ערפאת בישראל לא שבתה מכל מלאכת טיהור הראיס לעשות. "הוא רוצה לעזור לנו למנוע את הטרור. זה החמאס והג'יהאד שמפריעים לו", פסק אז פרס, גם אם פרשנות זו לאירועים התאימה יותר לחומר גלם משובח לפרודיה עצובה על מזרח תיכון חדש.

 

"ומה, לנו אין חלומות? אז שיהיו להם חלומות", שאל-ענה אז פרס, שלא יכול היה עוד לעמוד בפרץ ההכחשות על מעשי ידיו ולשונו של הראיס, והעניק בכך למעשה חותמת כשרות ישראלית למאווייהם הלא כל כך כמוסים של הפלסטינים ביחס אלינו. אלא שהראיס היה גם איש מעשה, ובין נאום על בני קורייש לנאום על ישראל המפזרת סוכריות של אורניום בקרב דרדקים פלסטינים הוא גם שלח ידו בהכוונת מפגעים, בקריצת עין למחבלים מהחמאס, בהברחת נשק ומבוקשים במסוקו הפרטי ובהפיכת הדלת המסתובבת לחזון פלסטיני נפרץ.

 

רק כשהוגדשה הסאה, והידיעות על "מעשי השלום" הללו של הפרטנר נערמו לערימה שבלתי ניתן היה עוד לטאטאה מתחת לשטיח, ניאות פרס לצאת באמירה מרחיקת לכת למדי לדידו, כי ערפאת טועה. משל כלל פעילותו של אבו עמר לא היתה ביטוי אותנטי של השקפת עולמו, אלא שגגה שנפלה בלי משים במעשיו ובנאומיו.

 

וכשנפרד מאתנו הראיס הראשון ב-2004 ועל כיסא היו"ר במוקטעה התיישב הראיס השני, התרצו רבים מפרקליטיו הבלתי נלאים של ערפאת בקרבנו להודות שעמו זה אכן היה קשה ואולי הוא לא היה הפרטנר האידיאלי, כשהנועזים שבקרבם אף העזו "להעבירו" לקבוצת הרעים.

 

כל זה כמובן לא מנע מהם לציין באותה נשימה כי עם אבו מאזן זו כבר אופרה אחרת לגמרי, שכן אתו ניתן יהיה לסגור הסכם. הבעיה הקטנטנה היא שגם ללא כָּפִיָּה ואקדח בחגורה, ועם ראיס חדש המשופע בהרבה "מתינות" ו"רצון טוב", תביעות הפלסטינים נותרו כמות שהיו בימי הראיס הראשון.

 

"הרשות הפלסטינית דחתה הצעה ישראלית להסדר, שכללה ויתורים פלסטיניים בסוגיות ירושלים והפליטים", סיפר אבו מאזן רק בנובמבר 2008, לא לפני שנשבע אמונים לדרך השאהידים וכמה שנים אחרי שפסק כי "ישראל ביצעה את הטעות הגדולה בחייה כשחתמה על הסכם אוסלו".

 

עתה, בפרוס הוועידה החדשה של הפתח, כשמיטב מתוני הארגון כמוחמד דחלאן מודים כי "תנועת הפתח מעולם לא הכירה בישראל", ותביעות הסף של מרבית חבריה היא בלתי אפשרית אפילו מבחינת רבים ממחנה השמאל הישראלי – כדאי בכל זאת לשאול אם לא עדיף להשלים כבר עם שברו של חלום השלום על פני השתעבדות מחודשת בפעם המי יודע כמה למקסמיו הבלתי ישימים.

 

ד"ר שאול רוזנפלד, מרצה לפילוסופיה