מתי הפכתי ליחצ"נית של ירקות?

נדמה לכם שאתם נאורים, ידענים ומשוכללים יותר מההורים שלכם בילדותכם? נדמה לכם שתימנעו מהטעויות המביכות שלהם? אריאנה מלמד מחזירה אתכם למציאות

הנה אחד הדברים שלא מספרים להורים לעתיד: מתישהו, תרצו או לא תרצו, תהפכו ליחצנים של ירקות. זו תהיה מלאכה מפרכת, ששכרה ישולם רק בתוצאות תקינות של בדיקות דם. כיוון שדקירת עולל מתרחשת לעתים רחוקות ורק כשממש צריך, תיאלצו להאמין לקידום המכירות שלכם עצמכם, להצטייד ביצירתיות מפליגה, בידע סמכותי ובנכונות להרפתקאות קולינריות שיסתיימו בפח האשפה.

 

להתפטר אי אפשר, והסיפוק המקצועי הוא עניין של מזל, ובמקרה הטוב יגיע כשהילד יבקש שתכינו לו סלט. גם המשאלה הזאת, תגלו עד מהרה, אינה תמיד הזמנה מושכלת של סועד בוגר: "רק רציתי להכין איתך, לא לאכול את זה‭,"‬ תאמר לכם סרבנית מזון קטנה בחיוך מלאכי. ומה תעשו לה, תרדפו אחריה עם הקערה? מניסיון קצר של שלושה דורות אני מוכנה להמר שלאורך ההיסטוריה האנושית מרדף כזה יסתיים בניצחונו של הסרבן.

 

השנה הוא בן ‭,80‬ אני אומרת לקטנה שצופה בעלילות "פופאי ובנו"‭,‬ גרסה מרוככת, צבעונית ונוחה לבריות של הדבר האמיתי. איש לא היה מעלה בדעתו להגות גיבור כמו פופאי בעולם האנימציה הממוחשבת של ימינו: קודם כל, הוא בעליל נראה כבן גיל העמידה, והטף של היום יודע שהעולם שייך לצעירים. יש לו בעיה רצינית בדיבור, ובימינו המנומסים לא לועגים לאנשים עם לקויות. הוא נהג לרדוף אחרי אוליב אויל ברמה של הטרדה מינית, הוא פתר בעיות באמצעות אלימות יתרה, והגם שבכמה אפיזודות הפך לאביה האוהב והחומל של סוויט פי, מעולם לא התעניין באמת באפונה הקטנה והמתוקה שלו. תמיד העדיף להמשיך להילחם כניאנדרטלי על חסדיה של יישות צווחנית שבגופה המוארך כונסו כל הסטראוטיפיים שונאי הנשים של שנות השלושים במאה ה‭.20-‬

 

כל זה כמובן לא הפריע לסבתא שלך, אני אומרת לה: בעיניה כל סרט של פופאי היה צריך להסתיים ב"את רואה? תאכלי תרד, תהיי חזקה כמוהו‭,"‬ כי כאשר פתח קופסה של הדבר הירוק והמבחיל הזה מיד היה יכול להניף עד שלושים טונות, כפי שמעריץ מושבע אחד טרח וחישב פעם.

 

מדי יום שלישי סבתא של הקטנה, כלומר אמי, הייתה מייצרת עיסה ניחוחית ירוקה כהה ומהבילה שנועדה להיאכל בצד ביצי עין ואורז, כמקובל מדורי דורות במשפחתה, וכל המבוגרים שהיו נוכחים הפצירו בי לצרוך את זה מיד כדי להיות חזקה, ואולי רק קצת כדי להיות בריאה, ואולי שתי כפות, אחת בשביל אבא ואחת בשביל אמא, ואולי רק אחת כי אחרי זה אקבל ממתק. שום דבר לא עבד, כמובן. גם לא ניסיונות ההסוואה הפתטיים של העיסה בתוך חביתה או בלינצס, כמובן. או אז הגיעו תסריטי האימה: בלי תרד לא יהיה לך ברזל בגוף ובלי זה תהיי חיוורת נורא ואנמית וחלשה ומסכנה ואומללה ומה לא. נו, וזה עזר להם?

 

חלפו שנים רבות, וחכמת התזונה המודרנית נקמה את נקמתי. כיום ידוע לכל כי תרד מבושל מכיל לכל היותר שרידי כלורופיל עזים, וילדי כל העולם שאולצו לאכול אותו כמקדם בריאות עילאי היו קורבן של יחצני ירקות שבכלל לא ידעו שהם מוכרים לוקשים. וחוץ מזה, כפי שגיליתי בכוחות עצמי, תרד טרי הוא חיית סלטים טעימה ביותר - למה לבשל?

 

והנה עוד דבר שלעולם לא מספרים להורים לעתיד: נדמה לכם שאתם נאורים, ידענים ומשוכללים מהוריכם שלכם ולפיכך תימנעו מאותן טעויות מביכות שהם, באיוולתם, היו אנוסים להתנסות בהן כשגידלו אתכם? אז נדמה לכם. כי כל ניסיון התרד שלי לא הועיל כשהגענו לפרשת העגבנייה, זו שיש לה גרגרים מעצבנים, היא לעולם לא מתוקה מספיק או מוצקה מספיק ויוצא ממנה דם ורוד. אלה נימוקי הטף להימנעות ממנה, וגם מכל דבר שמייצרים ממנה, כולל קטשופ שהוא כידוע דווקא די בריא, בהיותו מקור לליקופן, שככל שתבשלו את העגבנייה יותר - כן ייטב לה ולכם.

 

כך ששירותי דוברות לעגבניות לא יועילו כאן, גם לא אותה פרסומת בערוץ 2 שבה נראה חיים כהן קוטף לעצמו מלוא תנובת הקערה בשדה פסטורלי ומהגג על איכות של ירקות. היא צופה בזה וצוחקת: "מה, הוא לא יודע שעגבנייה זה פרי‭"?‬ היא שואלת, ולא יודעת שהנה, מבלי שהתכוונה לכך, נתנה לי תחמושת למאבק.

 

המון שנים מפרידות בין העיסה הירוקה המהבילה למה שיצא ממטבחי בערב הרפתקני אחד, לא מזמן. אינני יודעת אם בעוד עשור או שניים יתגלה כי ליקופן בכלל לא נלחם ברדיקלים חופשיים, כמו שמאמינים כעת, ואולי הוא מצוי בכלל בבמבה או סוכריות גומי ובאיוולתנו לא ידענו. בינתיים, כיון שהעגבנייה היא פרי, וסלט פירות הוא קינוח נחשק למרות היותו בריא, שידכתי אותה לתפוחי עץ וענבים ובננה ואננס ודובדבנים.

 

הקטנה התבוננה בתוצאה בסקרנות ואמרה, "ממש יפה‭,"‬ והסיטה את הקערית לעברי. לא תאכלי, ניסיתי, בעדינות ומבלי לרדוף. לא, פסקה, אבל אז ראתה בעיניי את האכזבה שניסיתי להסתיר ובאדיבותה שמה קץ למאבק הדורות: "בעצם, אם תכיני תרד מבושל ותאכלי, אני אוכל עגבנייה‭."