הסיבה שבגללה אני, סטודנט בהווה וקצין לשעבר, נלחם למען ילדי העובדים הזרים, לא נעוצה בכך שאני שונא ישראל סהרורי. להיפך. כיוון שאני אוהב את המדינה שלי, אני נלחם למען ההומניות והמוסר שלה.
אך אתמול הזדעזעתי לשמוע שאני דווקא שונא ישראל. לציקי סלע, האמון על גירוש 1,200 ילדים מישראל, יש השקפת עולם אחרת: עבורו, כל מי שנלחם למען מי שאינו יהודי, מייחל בסתר ליבו להשמדת המדינה. לא פחות.
במוצאי שבת השתתפתי יחד עם מאות בני אדם בהפגנה נגד מבצע הגירוש של יחידת עוז. בהפגנה עמדנו יחד, יהודים, מהגרים ואפילו המורה שלי מהתיכון וחברים קרובים. יחד יצרנו שרשרת אנושית נגד הגירוש. גם שבט "איתן" של תנועת הצופים, בו חברים ילדים רבים של מהגרי עבודה, הגיעו למקום. כשעמדנו לצידם ראינו את מה שכבר ידענו מזמן – שמי שנולדו וגדלו כאן הם ישראלים בדיוק כמונו.
אבל כמה שעות לאחר מכן נפגשנו שוב עם הרוע: מבצע הגירוש התחדש. כאילו בשביל להרגיז ולהפגין כוח וברוטליות, הגיעו פקחי יחידת עוז לבצע מעצרים דווקא לאחר ההפגנה. בתקשורת דווח שהפקחים הוכשרו לנהוג בהומניות וברגישות. אבל התפרצות לדירות מגורים בשעות הלילה היא לא הפגנת רגישות ולא התנהגות הומנית. מעצר ברחובות של מי שנפלו קורבן למדיניות האכזרית של משרד הפנים, גם הוא לא נחשב כזה.
שורת תקנות דרקוניות הופכות אלפי אנשים שהגיעו לכאן, לעובדים "לא חוקיים". למשל: עובדת שהגיעה לישראל, התאהבה וילדה ילד – דינה גירוש. עובדים שעזבו מעסיקים שהלינו את שכרם או ניצלו אותם – דינם גירוש.
העובדים שמגיעים לארץ "נכבלים" למעסיק אחד. בית המשפט כבר קבע שההסדר הכובל הוא הסדר של עבדות, ואינו חוקי. אך לפי תקנות משרד הפנים, זה מספיק חוקי בשביל לגרש.
הממשלה עוד מספרת לנו שהגירוש יפתור את בעיות האבטלה, אבל היא שוכחת באותה נשימה לספר על "הדלת המסתובבת", ועל מאות אשרות חדשות שמונפקות למהגרים חדשים מדי חודש, באותו זמן שיחידתו של סלע ממשיכה לעבור דלת דלת ולגרש את אלו שכבר נמצאים כאן. אם הממשלה לא תקבל החלטה תוך שלושה חודשים - הם יגיעו לגרש גם את הילדים.
לא מעט נכתב על קבלני כוח אדם המרוויחים אלפי שקלים על כל עובד שמגיע לארץ, ולכן יש להם אינטרס כלכלי מובהק לתחלופה מהירה של בני אדם. אבל לא כך מדינת ישראל. כל ישראלי אמור להתייחס אליהם כבני אדם, בוודאי כשהם אלו שסועדים את הקשישים שלנו, תומכים בנכים שביננו, מנקים את בתינו ונכנסים לנו לנשמה בכל פעם מחדש. אותי חינכו להתייחס לאנשים כאל בני אדם. לא כמו אל חפץ שאפשר להשליך.
במוצאי שבת מצאתי את עצמי עומד בפני ברירה קשה – האם לעמוד מנגד, או לנסות ולמנוע מהפקחים לבצע את עבודתם. החלטתי להאבק. שירתתי בצבא, ואני מכיר מקרוב את החשיבות של שמירה על הסדר וביצוע החוק, אבל מול מדיניות של רשע – אי אפשר לעמוד מנגד. המאבק שלי נגד הגירוש האלים, למען השארת 1,200 ילדים בביתם, הוא מאבק למען המדינה. מאבק שחלקו הראשון היה שירות של חמש שנים כקצין בצה"ל.
יונתן שחם, סטודנט לכלכלה ופילוסופיה באוניברסיטת תל אביב