צ'פלין והר הבית

יהודים מתיוונים בשמאל הם אלה שמוכנים לוותר בקלות על ערכיהם ותרבותם, שמתכחשים במהירות למה שאמור להיות קדוש לכולנו

בתוכי, האמינו לי, אני חשה קרבה רבה יותר ליהודה המכבי מאשר לברוס ויליס או לשוורצנגר, גיבורים ככל שיהיו. למרות זאת היו פה ושם אנשים מן המחנה שלי, שטרחו להאשים אותי בשותפות פעילה בתהליך ההתיוונות העובר על החברה הישראלית. וזאת בגלל התחום המקצועי שבו אני עוסקת: קולנוע, ספרות ותרבות. אני מעולם לא התרשמתי מהאשמות המופרכות הללו, אדרבא, תמיד טענתי שהדרך לשמר את הזהות היהודית היא להפוך אותה לרלוונטית, למשל, לצפות דרכה בקולנוע. מאותה סיבה, ועד לא מזמן, כאשר בא אלי מישהו בפרצוף מפחיד והזהיר כי המדינה שלנו הולכת לאבד את הזהות היהודית שלה, נהגתי לגחך הישר לתוך הפרצוף הזה ולהציע לו לראות קצת צ'רלי צפלין, כדי להרגע.

כאשר לחש נתניהו על אוזנו הישישה של הרב כדורי את ששת המילים, הם שכחו מה זה להיות יהודים, הייתי מאלה שרתחו מכעס על טיפשותה של האמירה הזו, על הקטנוניות המתחבאת בה, על חוסר היכולת להבין שההומאניזם, הדמוקרטיה, השלום, והחופש לראות את פליני, הם מרכיבים בזהות יהודית, שגם אם מומלץ לעבות אותם ברכיבים מסורתיים נוספים, אין הם פוגעים בזהות היהודית הבסיסית.

לאחרונה אני מוצאת את עצמי מתבוננת במציאות באופן שונה לגמרי. לא, אני לא מוותרת על מייק לי, שמאלן אמיתי, אבל אני קוראת מה השמאל הישראלי כותב, ורואה מה הוא עושה. אני רואה את נציגיו מוכנים לוותר על ירושלים העתיקה ועל הר הבית, ומבינה עד כמה סמלים אלה חסרי משמעות עבורו. השמאל התרבותי, שוחר הספרות התאטרון והקולנוע, לא מבקר בירושלים, לא לוקח את ילדיו לכותל, מגמגם כשהוא מספר את סיפור המכבים בחנוכה ומתחבא מאחורי סמלי אור מופשטים, כמשמשים צידוק לחנוכייה ולסופגניה: פולקלוריים - אך נטולי משמעות של ממש. השמאל נוסע לחו"ל ופוקד את קברה של הנסיכה דיאנה, אבל לוחם בהתנחלויות ביהודה ושומרון כי הזיקה אל המקומות הללו מאיימת עליו, היא קשורה יותר מדי לסיפור היהודי העתיק על גאולה ושיבת ציון, היא מכילה בתוכה פרשנות דתית להיסטוריה. היא מאלצת אותו להאמין בקיומו של אתוס יהודי משמעותי שכוח טרנסצנדנטאלי עלום הוא גיבורו הראשי. כל זה מאיים מאד על הזהות החילונית האוניברסלית, מאיים על המהפכה החילונית, ועל האפשרות שאכן, יום אחד, נצליח לבנות פה מדינה כמו שיש לכולם, נורמלית, מערבית ודמוקרטית, מדינת כל אזרחיה.

המשא ומתן שמתנהל בימים אלה הוא תוצאה ושיקוף של המהלך התרבותי העמוק הזה הפונה לתרבות העולם וזונח את תרבותו שלו. מה הבעיה לוותר על סמלים שלא אומרים לנו דבר? כך מוותרים על קבר רחל על הר הבית, וכך מתקרבים בצעדי ענק ליום שבו צעירים שכריסטמס הוא המסיבה שלהם, ומתיתיהו היהודי הוא סבא שאבד עליו הכלח, לא יבינו לשם מה כאב הראש, ויבנו את עתידם במקום אחר.

בשנים האחרונות היו חילונים שהבינו את משמעותו החמורה של התהליך הזה, ויצרו את החזרה ל"ארון הספרים היהודי". משום מה, לא נשמע עתה קולם של אלה, כאשר על הפרק עומדת זהותנו היהודית המתבטאת באהבתנו את ההיסטוריה שלנו, ובקשר שלנו אל האדמה הזאת.