יעל ואני חיפשנו יחד את הצבעים של ילדותנו

ברגע שנכנסה לכיתה ביום הראשון של הלימודים וראיתי את העיניים האלה שלה, נשבעתי לעצמי שיום אחד נתחתן. לא דיברנו כל השליש הראשון, כי בפעם הראשונה שניגשתי אליה אמרתי משהו שטותי שהעליב אותה. אבל גם אז ידעתי שהילדה עם העיניים הכי שמחות תהיה שלי יום אחד. סיפור לתחילת השבוע

יעל ואני כבר לא קטנים. או כמו שיעל אומרת - לגיל שלנו כבר יש אופי וצורה. זה לא משהו שאתה לוקח ועושה ממנו פלסטלינה, זה גיל ממש. אתה נותן עליו מכה עם היד ואתה שומע את ההד.

 

היא בטח צודקת. בגיל הזה שפתאום הגענו אליו אפשר לשמוע את ההד ואפשר גם לספור קמטים קטנטנים על הפנים, קמטים שיום אחד עוד יעמיקו ובינתיים הם רק הוכחה לאותה רעידה קלה של הנפש שעוברת על כל מי שמגיע לגיל.

 

"את זוכרת איך פעם היינו יושבים אחר-צהריים שלמים וקוראים ביחד מעריב לנוער?" שאלתי. "כמה ימים עברו מאז הפעם האחרונה שהלכת עם העיתון הביתה ולא הסכמת להשאיר לי אותו, כי פחדת שאלמד דברים על מין? כל כך הרבה".

 

יעל אמרה, "אם יש משהו שאני לא אשכח זה בדיוק את זה. הערבים של מעריב לנוער, כשבחוץ השמש היתה שוקעת בצבעים שמאז... מאז אני נשבעת לך שלא ראיתי כאלה".

 

"צבעים אדומים כאלה?" שאלתי.

 

"צבעי ילדוּת", היא אמרה.

 

הבטנו החוצה דרך החלון הגדול, החדש, בבית שלנו. הבטנו וחיפשנו את הצבעים הישנים שיעל דיברה עליהם.

 

"מה דעתך אם נרד למטה כמו שאנחנו עכשיו, כפכפים וגופיה, ונקנה מעריב לנוער?" שאלה.

 

היא הביטה בי בעיניים השמחות שלה, ופתאום הרעיון היה הגיוני כל כך.  

 

הפעם הראשונה שראיתי את העיניים שלה היתה בכיתה ו' (הסיבוב הראשון שלנו, שאחריו כל אחד מאתנו הכיר ואהב בני זוג אחרים). ברגע שבו נכנסה לכיתה ביום הראשון של הלימודים וראיתי את העיניים האלה שלה, נשבעתי לעצמי שיום אחד אנחנו נתחתן. לא דיברנו כל השליש הראשון של הלימודים, כי בפעם הראשונה שניגשתי אליה אמרתי משהו שטותי שהעליב אותה. אבל גם אז ידעתי שהילדה עם העיניים הכי שמחות תהיה שלי יום אחד.

 

בשליש השני באותה שנת לימודים המזל עבר לצד שלי: המורה לגיאוגרפיה הטילה עלי, על יעל ועל עוד שני ילדים שאנחנו קראנו להם קרייזי אסי ומוטי קונילמל להכין ביחד עבודה.

 

קרייזי אסי היה מין גאון מטורף שהתעקש להכתיב לנו את כל העבודות, בדרך כלל כשהוא עומד או מתהלך ואנחנו יושבים. בילינו אחר-צהריים שלמים בספרייה של גבעתיים וכתבנו את העבודה על האקלים של מישור החוף. המשפט הארוך והמוצלח הראשון שאמרתי בחיי ליעל היה "איזה מזל שקרייזי אסי הוא חבר שלנו עכשיו".

 

צונאמי בשכונת בורוכוב

קרייזי אסי היה אמנם גאון, אבל היה לו גם צד אפל, כמו לכל הגאונים מסוגו. הוא נהנה לשחק ברגשות האנשים שהיו ברובם פחות חכמים ממנו. ככה עשה כשהכתיב לנו עובדות חדשות על מישור החוף שאף אחד לא ידע עד אז. כמו למשל, כותרת אדומה, האקלים המשווני של רצועת החוף בישראל ותופעת הצונאמי, פתח סוגריים, גלי ים ענקיים, סגור סוגריים, המתרחשת בחורפים הארקטיים שלנו.

 

היום זה נשמע לי כמו בדיחה נחמדה. צונאמי בשכונת בורוכוב, אבל אז זה היה רציני, ולפעמים כשקרייזי אסי היה עומד מעלינו ומכתיב לנו דברים, היינו אני ויעל ומוטי קונילמל כותבים יחד את אותן המלים שלו ומזיעים מפחד או לוחצים את השפתיים בגלל המתח, או נזהרים שלא לעשות במכנסיים מרוב צחוק.

 

השיא הגיע בימי ההקראה בשיעורי הגיאוגרפיה, כשעבודה של קבוצה שבה קרייזי אסי השתתף היתה מועמדת להקראה. המורה היתה אז מגיעה בבגדים חגיגיים ומזיעה מהתרגשות. אני זוכר איך להקראה על מישור החוף היא הגיעה בשמלה צהובה ובתספורת חדשה ואיך האיפור נזל לה על הפרצוף. אף פעם לא אשכח את זה.

 

ובערב שאחרי ההקראה ההיא, החיים שלי עם יעל התחילו. אחרי שהמורה לגיאוגרפיה העניקה לנו את הציון מעולה על התגליות שחשפנו אודות מישור החוף (ותופעת הזוהר הצפוני שניתנת לצפייה מהמכתש בכל אמצע חודש), היינו מאושרים באופן מיוחד, שהזמנו את קרייזי אסי וגם את מוטי קונילמל, ועוד שניים שלושה חברים, לחגוג את הציון לשבח שקיבלנו במרפסת הבית של יעל.

 

היה שם שולחן ארוך, שמילא כמעט את כל המרפסת, ועליו כוסות פלסטיק, חצי מיקי מאוס וחצי דונאלד דאק, ובתוכן מיצים בשניים או שלושה צבעים. לא היינו צריכים לעשות הרבה חוץ מלשבת ליד השולחן, לשתות המון כוסות של מיץ ולהביט למטה, לרחוב, אל האנשים הקטנים שלא יודעים דבר וחצי דבר על האקלים היחודי שממנו נהנית העיר גבעתיים.

 

אהבנו לשבת ככה.

 

על מלחמות בני ישראל בבני שבט הטוטסי

אחר כך היו עוד עבודות משותפות עם קרייזי אסי, כמו העבודה על מלחמת השחרור ומבצע אסי לכיתור כוחות מצריים בחרטום, העבודה על הרי הגעש הרדומים של רמת גן השכנה, והעבודה הבלתי נשכחת, בשיעור תנ"ך, על מלחמות בני ישראל בבני שבט הטוטסי (כולל הדגמת שירי ניצחון בשפת הטוטסי וריקוד שכולנו השתתפנו בו). אחרי ההקראות המשכנו להיפגש בבית של יעל. המפגשים הנעימים האלה חזרו עד שקרייזי אסי מת באמצע הבית-ספר ממחלה שהוא ידע את כל הפרטים הכי קטנים עליה.

 

"איפה קונילמל היום, יש לך מושג?" שאלתי את יעל.

 

"הוא באוסטרליה. מוכר גלשני בוגי על החוף שלושה חודשים כל קיץ, ואז הולך לטפס בהרים", אמרה.

 

"איפה שמעת את זה?"

 

"החברים שלו המוזרים, דיכנה והשני, מה שמו? לא סיפרתי לך שפגשתי אותם?" 

 

"כשאתה מבוגר אתה שואל פחות שאלות"

צעדנו למטה ברחוב עד לקיוסק של אברם. אברם הזדקן, אבל הבדיחות נשארו כמו של פעם. לא מצחיקות. ביקשנו ביחד מעריב לנוער והבטנו זה בזה. אברהם הסתובב אחורה אל דוכן העיתונים, שכמו גופו שפעם היה עצום הלך והצטמק בינתיים, ונתן לנו את העיתון. הוא נתן לנו אותו כאילו היינו אצלו שבוע שעבר ובזה שלפניו ובכל השבועות שעברו מאז היסודי והתיכון וביקשנו מעריב לנוער. הוא לא ראה משהו יוצא דופן בזה שעברו כמעט שני עשורים מאז הפעם האחרונה שעמדנו אצלו בקיוסק ואמרנו את צמד המלים "מעריב לנוער".

 

"כשאתה מבוגר אתה שואל פחות שאלות", אמרה יעל בדרך חזרה. אכלנו קרטיבים של אברם בטעם לימון כל הדרך אל הבית.

 

בבית, כשהצבע המלאכותי של הקרטיבים עדיין מרוח לנו על השפתיים ובתוך הפה, יעל הציעה שנעשה קיץ כהלכתו. היא הביאה מהמקרר קנקן גדול של מים, הניחה לידו כוסות פלסטיק צבעוניות, פתחה את המזגן, הדליקה את הטלוויזיה על אחד מערוצי הילדים החדשים, והלכה לחדר השינה כדי לחזור משם עם חולצת טריקו ישנה שעליה כתוב 'בית ספר הגבעה, מחזור מ"א'.

 

החולצה נמתחה יפה על הגוף של יעלי

מה שהיה לי מוזר בחולצה זאת לא הכתובת או צבע הטורקיז המזעזע שלה שכבר הספקתי לשכוח מהם, אלא העובדה שהחולצה נמתחה יפה על הגוף של יעלי. היא בעצם התאימה לה. יותר ממה שהתאימה לה כשהיינו ילדים בבית ספר.

 

אמרתי לה.

 

"שקרן", אמרה וזרקה עלי את העיתון.

 

לא שיקרתי. פעם לא סבלתי את החולצה. אמרתי ליעל שמעניין איך את אותה חולצה שפעם אהבנו לשנוא, אנחנו רואים היום בצבעים כאלה מתוקים. במקום לענות, היא התקרבה אלי ופתחה את העיתון לידי, כדי שאוכל להציץ לתוכו. "זה כבר לא נראה כמו שזה נראה אז, אבל יש פה כמה דברים שבכל זאת נשארו", הצביעה לתוך העיתון. "תראה!"

 

אחר כך היא הפכה עוד ועוד עמודים ונעצרה על העמוד שבו הופיעה הכותרת 'בחן את עצמך'. בדיוק כמו שהיא היתה עושה פעם כשהיינו פותחים את העיתון.

 

"תשאלי", אמרתי.

 

"הילדים הקטנים של השכנים מסתובבים אצלכם בבית. איך אתה מתייחס אליהם? מבקש מהם להסתלק, משתיק אותם, או מצטרף אליהם למשחק?"

 

עניתי.

 

"ואם ילד עומד ליד מעבר חציה ומחכה. האם תיגש אליו כדי להעביר אותו את הכביש, תמשיך בדרך שלך כי אתה ממילא בכיוון אחר, או תשלח מישהו אחר לעזור לו?"

 

עניתי.

 

"ומה קורה אם התינוק שאתה עושה לו בייבי סיטר דורש החלפת חיתול? האם תחליף לו בעצמך, תצלצל להורים שלו שיקחו מונית ויגיעו דחוף הביתה או תתקשר למכבי אש?"

 

עניתי.

 

היא שאלה עוד חמש או שש שאלות שעל כולן עניתי, ואז עצרה. היא הביטה בי וחייכה. "לפי מעריב לנוער אתה מסתדר מצוין עם ילדים, ויום אחד תהיה אבא למופת".

 

חייכתי אליה בחזרה. ליעל, בגיל 31, עדיין היו אותן עיניים שמחות שהיו לה כשנכנסה לכיתה ו' ביום הראשון.

 

יעל התקרבה אלי והניחה יד על הצוואר שלי. "אז אתה באמת חושב על זה לפעמים... להיות אבא?" 

 

יותר מכל הדברים שהזכירו לי קיץ, היד הארוכה של יעל היתה הכי הרבה קיץ שיכולתי לדמיין. מעט יותר שזופה ממה שהיתה כשנפגשנו לפני כמעט 20 שנה. יותר מוכרת בפרטים שלה. ויותר נוגעת. גם אז, בכיתה ו', חשבתי עליה כעל היד הארוכה והשזופה של יעל שכיף להחזיק בה בדרך חזרה הביתה, אבל מאז עברו השנים ולמדתי להכניס אהבה מסוג אחר לתוך המחשבות עליה.

 

"על מה אתה חושב עכשיו?" היא שאלה.

 

"על כלום," אמרתי.

 

"אי אפשר לחשוב על כלום", אמרה.

 

ידעתי שאי אפשר. מחשבות התחילו לזרום אחת אחרי השנייה אל תוך הראש שלי. מחשבות קטנות על כל השנים שעברו לנו קצת מהר מדי. מחשבות על הרבה דברים יפים שהספקנו לעשות בכל הזמן הזה, לחוד, עם בני זוג אחרים וביחד. ותמונות. תמונות של החיים שלנו, כמו שאומרים שאנשים רואים לפני שהם מתים, אבל לדעתי אפשר לראות, לפעמים, סתם מתוך אושר.

 

יעל התקרבה אלי עוד והשכיבה אותי תחתיה על השטיח. הכפכפים שלה נשמטו מעל כפות הרגליים ויצאו לשוט על חלק רצפה חשופה. היא קירבה אלי את פניה ונישקה אותי על השפתיים.

 

את תמימות הנשיקות הראשונות שלנו בבית של יעל עם הבתים של גבעתיים בחלון לא הצלחנו לשחזר למרות שניסינו הרבה פעמים, אבל תמיד היו נשיקות חדשות בפתח, כאלה שלא היכרנו, כמו הנשיקות שיעל נישקה אותי על השטיח, בבית שלנו, בגיל 31.

 

נישקתי אותה חזרה וחיבקתי אותה ונתתי למחשבות להמשיך ולזרום. הנה מחשבה על ילד. מחשבה על אהבה. מחשבה על עתיד. על מחר. על צבעים חדשים. סתם תמונה של עצמי מגיל שש בין כל המחשבות. מחשבה על להיות אבא.

 

יעל המשיכה לנשק אותי ואני אותה. נתנו לערב לרדת בתוך החלון הגדול שגבעתיים כולה ישבה בתוכו, אולי כי היום והשמש והבתים שראינו מלמעלה היו שייכים לילדוּת, והיה לנו צורך להסתיר מפניהם את הצד הקרוב של האהבה שלנו ברגע ההוא.

 

בשעת הדמדומים, כשהאור הכתמתם סגלגל עדיין האיר בחלון ומוזיקה רגועה בסגנון התחנה ההיא של אייבי נתן התנגנה ברקע, אותה התפאורה כמו בשנים שבהן היינו עסוקים בהכנת שיעורים וברקימת חלומות, נשכבנו במיטה בחדר השינה שלנו, כדי להשלים עוד שלב באהבה שלנו.

 

היום הזה שבו אנחנו מוכנים להביא אדם חדש לעולם

לא היה חשוב לנו כמה זמן ייקח עד שהדבר יקרה. מה שהיה חשוב היתה הידיעה המשמחת שהגיע היום. אחרי השנים, אחרי כל המלים, אחרי אינספור השמשות היורדות, הטיולים, הלילות המחובקים, הנשיקות, המבטים והעיניים השמחות. היום הזה שבו אנחנו מוכנים להביא אדם חדש לעולם.

 

בלילה ההוא, המחובק ככל הלילות, והשונה, כל כך שונה, חלמתי שאני תלמיד בתיכון. המורה לגיאוגרפיה מבקשת להוציא דפים חלקים לבוחן פתע, ואני בטעות מוציא גיליון של מעריב לנוער. אני מנסה להחזיר את הגיליון לתיק ולהוציא דף חלק לבוחן, אבל הגיליון מחליק לי מהידיים פעם אחרי פעם והתיק לא נפתח כשאני נוגע בו. בחלום הזה המורה ניגשת אלי ומרימה את העיתון. היא פותחת אותו ומקריאה לפני כולם את השאלות ששלחתי למדור הייעוץ על בנים ועל בנות. התלמידים צוחקים, והמורה צוחקת איתם. אני חושב שהפעם האחרונה שחלמתי את החלום הזה היתה מעט לפני שנכנסתי לתיכון. אולי כשעוד חששתי מהלימודים שם. ועכשיו חלמתי אותו שוב. כאילו כל השנים האלה לא עברו מעולם.

 

בבוקר, כשיעל עדיין ישנה כמו חתולה קטנטנה בתוך המיטה ונזכרתי בחלום, לקחתי את הגיליון של מעריב לנוער ודיפדפתי בו. השמש הטובה של גבעתיים האירה את הדפים דרך החלון הגדול וצבעה אותם בצבעים נעימים לעיניים.

 

שוב ושוב קראתי בשמחה את הכותרת הדמיונית שאותה קבעתי בראש העמוד הפתוח לפני:

 

'בחן את עצמך! האם אתה מוכן להיות אבא?'