אוהבים את ישראל גם מרחוק

כל שנה מגיעים למחנה הממוקם בצפון קנדה מאות חניכים מרחבי העולם. מעבר לפעילות כיף, עוברים החניכים במחנה סדנאות הקשורות ליהדות ולקשר עם מדינת ישראל. קבוצת בני נוער מדרום הארץ התנדבה להדריך במחנה וגם לדווח מהשטח

בעוד חלק מחברינו המחכים לגיוסם לצבא, עסוקים בשיזוף, במשחק מטקות על החוף או בסיבוב בקניונים, קיבלנו אנחנו שתי החלטות לא שגרתיות. הראשונה - לנצל את הזמן טרם הגיוס, לפעילות התנדבותית. והשנייה, להקדיש חלק מפעילות זו לטובת הדרכת ילדים יהודים בקנדה.  

הכול התחיל בתחילת השנה, לאחר מיונים נבחרו 25 בני נוער לקבוצת מנהיגות נוער באר שבע-בני שמעון של "שותפות 2000" מיסודה של "הסוכנות היהודית". במסגרת השותפות מתקיימים קשרים ופעילות משותפת: משלחות הולכות ובאות, מיסוד פרויקטים חברתיים וחינוכיים ועוד. במהלך השנה באמצעות פגישה שבועית בת שלוש שעות, קיבלנו כלים יישומיים להתמודדות עם מצבים שונים בחיים ובכללם אותם רגעים בהם צריך לקבל החלטות, כיאה למנהיגים צעירים.

 

במהלך השנה, היינו שותפים לאינספור פעילויות התנדבותיות למען ועם הקהילה: נוער בסיכון, קשישים ועוד. כל אלו, עזרו לנו להבין שאנחנו מספיק בוגרים כדי לטוס למשלחת של חמישה שבועות, להדריך בשפה אחרת, לעזוב את המשפחות ולחיות את התקופה שלפני הצבא, במקום אחר.

לא היה קל להתמודד עם הנוף הקסום והיערות באזור. צילום: ערן זהר

 

כל שנה מגיעים למחנה הממוקם בצפון קנדה והקרוי בשם CBB, מאות חניכים מרחבי העולם ובייחוד מקנדה. מעבר לפעילות כיף, עוברים החניכים במחנה סדנאות הקשורות ליהדות ולקשר עם מדינת ישראל. כיוון שחלקנו התגייס מיד לאחר סיום הבגרויות, לא כולם יכלו להצטרף ולכן מצאנו עצמנו ארבעה עשר במספר, מתייצבים בהתרגשות רבה בסוף יולי 2009, ליציאה למחנה הרחוק. עם הגיענו לשדה התעופה במונטריאול ולאחר טיסה בת 13 שעות, אסף אותנו אוטובוס כמו שרואים בסרטים האמריקאיים, School yellow bus, שלקח אותנו לשם.

 

המחנה שממוקם אי שם בשטחים הדרומיים של קוויבק, משתרע על שטח ענקי, אולי אפילו בגודל מדינת ישראל. במחנה יש אגמים רבים שיכולים בקלות למלא את הכינרת על גדותיה ועדיין להישאר גדושים. התחושה הראשונית היתה שהמחנה "גדול עלינו", ושקשה לנו לעכל את המרחבים העצומים הללו. אפילו לקיבוצניקים שבינינו לא קל להתמודד עם הנוף הקסום והיערות באזור. כולנו מצאנו את עצמנו צוחקים כשפסענו באחד השבילים וראינו שועל ושתי דקות אחרי, סנאים.

 

ההפתעה הגדולה ביותר שציפתה לנו במחנה הייתה דווקא בדמות אדם, דני הטבח. דני, ישראלי שהגיע לקנדה לפני כעשר שנים ומאז הוא עובד ב-CBB. דני מבשל לכולם באהבה רבה ותמיד ניתן לצחוק איתו, להתייעץ איתו על כל דבר ובעיקר לקבל חיבוק כשסתם מתגעגעים לבית.

 

כיומיים לאחר הגעתנו למחנה, הגיעו גם מדריכים קנדים בני גילנו, כולנו יחד נדריך את בני הנוער לאורך השהות במחנה. לנו, כישראלים המקיימים אורח חיים חילוני, היהדות ברורה מאליה וכמוה גם החיים והאהבה למדינת ישראל,  ולכן עניין אותנו לגלות ולהבין מהי ישראל עבור אותם צעירים. בהתחלה, התחושה הייתה מוזרה ומסיבות שונות: אופן הלבוש וההתנהגות הוא אחר, אנחנו רק 14 והם 150, לנו זאת הפעם הראשונה בקנדה ובמחנה והם קנדיים והיו ברובם המוחלט חניכים בעצמם במחנה.

 

המזל היה שהם הגיעו ביום שישי וכך מצאנו עצמנו במהרה עוסקים בפעילות שבתית: הדלקת נרות וארוחת ערב משותפת. כאן, כולנו היינו לבושים בבגדים החגיגיים ובאווירת השבת, דבר זה חיבר בינינו. מצחיק, בארץ, אנחנו בדרך כלל לא שמים לב לעניינים אלו וארוחת ערב בשישי היא לפעמים משהו שההורים "מלבישים עלינו".

 

ביומיים הבאים עסקנו כולנו, ומסביב לשעון, בהכנת הפעילות הצפויה עם החניכים, והתחלקנו למדריכי קבוצה ולמדריכים בתחומים שונים כמו: מוזיקה, אומנות, מדיה, טבע, חווה, חבלים, ריקוד, ספורט ועוד. פעילות התחומים תתקיים בביתנים מעץ ולכל נושא יש בקתה משלו. הכי יוקרתי ונחשב כאן הוא הביתן "ישראל". כולנו רוצים להיות אחראים עליו.

 

אנחנו מתחילים להפנים שאנחנו לא בישראל הקטנה (והאהובה) אלא במקום שונה אבל עם אהבה גדולה (לישראל). לאחר שני ימי התאקלמות במחנה, יצאנו כל צוות ההדרכה לימי כיף וגיבוש למונט- טרומבלנט. עיירת נופש שבחורף מרכזת פעילות סקי ובקיץ היא אתר תיירות פורח. היה כיף לצאת מהמחנה, לדבר עם שאר המדריכים הקנדיים גם מחוץ לגבולות חדר האוכל והמחנה ולשבור איתם את הקרח.

 

בהמשך, היינו במוזיאון תרבויות, צפינו בסרט על מצרים העתיקה, דן קנה עלה מייפל שדומה לשוקולד ולאחר ביס עסיסי וגדול התברר שלא היה זה שוקולד לבן, אלא סבון רחצה בריח מייפל, לעייני כולנו המשתאות - דן אכל סבון. הגענו  לנמל של מונטריאול, בו מתקיים מדרחוב תוסס ומלא במופעי רחוב, דוכנים תיירותיים קטנים, מסעדות ובתי קפה. התחלקנו לקבוצות, והלכנו לטייל בעיר, היה המון מה לראות: מגדל השעון של מונטריאול שממנו יש מצפה מדהים על העיר (עליה של 192 מדרגות), רחובות העיר העתיקה, מרכזי קניות תת-קרקעיים, רחובות של חנויות בגדים, פסלים, מזרקות, מופעי רחוב, פסטיבל המוסיקה הצרפתית, החלקה על הקרח ועוד.

מהפך מספרייה משעממת לביתן הנחשק - "ישראל". צילום: ערן זהר

 

כמובן שלא הספקנו לראות הכול, אבל החוויה הייתה מדהימה. בסוף ימי הכיף-גיבוש, חזרנו למחנה מותשים ושמחים. חיכה לנו יום נוסף כדי להיערך לפעילות טרם הגעת החניכים וכעת, ללא ספק, האווירה הייתה מלוכדת יותר והעבודה בצוותים  יעילה ומשמעותית יותר.

 

הגעת החניכים למחנה

סוף סוף היום הראשון של המחנה. כל צוות המדריכים התאסף באולם הספורט וחיכה לאוטובוסים עם החניכים, הייתה התרגשות באוויר מהולה בחששות ופחד - האם יהיו ילדים קשים או בעיתיים? מה אם לא נסתדר עם האנגלית? האם הילדים יאהבו אותנו?

 

האוטובוסים הגיעו בזה אחר זה, ילדים קנדים יהודים, רובם מדברים מספר שפות כמו: צרפתית, אנגלית, עברית ואחרות. בין האוטובוסים, מצאנו הפתעה: קבוצת בני נוער ישראלים מכל הארץ שהגיעו למחנה כאירוע לכבוד הבר/בת מצווה. שמחנו להכירם ולדעת שיש פה עוד ישראלים.

 

עזרנו לחניכים לפרוק את המזוודות ולהסתגל למחנה. בערב, נפגשנו, כל חברי המשלחת, בביתן "ישראל" כדי להכין את הפעילות הראשונה לביתן (שכל כולו מוקדש לישראל) עשינו "מהפך" למקום - מספריה משעממת, החדר הפך כחול לבן: דגלי ישראל בכל פינה, תמונות של נופי הארץ, שלטי I LOVE ISRAEL , וציור ענקי ומושקע של ירושלים, שעשינו בעצמנו.

 

למחרת החלה הפעילות באופן רשמי, הייתה התלהבות וציפייה גדולה. סדר היום הוא

כזה שכולם קמים בשבע וחצי בבוקר, מתכנסים ברחבת הדגל, אוכלים ארוחת בוקר ביחד ואז כל קבוצה לענייניה היא: פעילויות והפעלות, חוויות וסדנאות, כיף וגיבוש ומה לא.  כמות ההפעלות שניתן לקיים במחנה היא עצומה, יש בריכת שחייה ענקית, סירות פדלים, מגרשי ספורט ענקיים, כיתות מחשב ועוד.

 

בערב השני עם החניכים, בעוד כולם עסוקים באוכל הטעים שדני הכין, נשמעה פתאום מוזיקה, מנגינה מוכרת. אוטו שחור עוצר ליד דלת חדר האוכל וממנו יוצאו שני גברים בחליפות שחורות ומשקפי שמש ושתי נשים שלבושות בהתאם. הקהל מתחיל להבין, זה שיר הנושא של הסרט "גברים בשחור". המוסיקה נפסקת, ומתחילה מנגינה חדשה, "אינדיאנה ג'ונס" בכבודו ובעצמו, נכנס בריצה ומצליף על הרצפה בשוט. ושוב, המוסיקה נעצרת ומגיעה לכניסה לחדר האוכל שיירת מכוניות. הראשונה היא מכונית ספורט אדומה, שממנה ובליווי מנגינה דרמטית יוצאת "לארה קרופט" ה"טומב-ריידרית". מכונית אחרת, שביום משמשת להובלה, חופשה לספינת פיראטים וממנה יצאו ג'ק ספארו ובת זוגו (שודדי הקאריביים). בהדרגה, כולנו מבינים מה קורה. זהו תחילתו של יום נושא (Theme day). יומיים המלאים בתחרויות בין שלוש קבוצות במטרה להגיע לאוצר.

 

התחרויות המשיכו ביומיים שבאו לאחר מכן וכללו תחרויות ספורט, ידע כללי, ספורט מים, הדלקת מדורות. בכל מקצה קבוצה אחרת ניצחה וסך הנקודות נרשם על ידי ועדה מיוחדת. באותם ימים, כל חברי הקבוצה התלבשו לפי צבעי הקבוצה -כחול, לבן  או אדום וחלקנו אף מרח צבעים על הפנים מתוך הזדהות עם צבע הקבוצה. בסוף היומיים ובמסיבת ריקודים, הוכרזה הקבוצה הכחולה כמנצחת.

 

לפני ארוחת שישי כל המחנה הגיע לבית הכנסת. זהו בית כנסת פתוח, תחת כיפת השמיים, והאווירה שנוצרה הייתה יוצאת מהכלל. המשלחת הישראלית הקפיצה את כולם בשירה וריקודי הורה שמחים, בארוחת שישי, חלקנו מצאו עצמם מגישים, לראשונה בחייהם, בחדר האוכל.

 

יום שבת במחנה הוא יום מיוחד בו ישנים עד 10:00. למרות השאיפה לנוח ביום המנוחה, עבורנו זה היה הזמן לפעול.

יחד עם שרי, מורה לאנגלית מבאר שבע ומרכזת במחנה את פעילות היהדות וישראל, הרמנו פעילות אדירה לחניכי המחנה, שהתרוצצו במשך חצי מהיום סביב המחנה בחיפוש אחר סמלים יהודיים ושייכות לעם היהודי. "חפש את המטמון", טריוויה וגלגל המזל. מה לא היה שם.

 

את השבוע הראשון סיכמנו בשיחה משלחתית, עם פינוקים מפתיעים של קפה ודונטס שערן המדריך, הביא מהעיירה הקרובה. בשיחה העלנו את הקשיים וההתמודדויות במחנה. את הגעגועים, הרגשות המעורבים בהדרכה, העמידה בדרישות המחנה ובכללים החדשים וההתמודדות עם השפה והצוות הקנדי. למרות הקשיים והאתגרים שבדרך, אין ספק שהחוויה כאן מדהימה וייחודית ויחד, אין ספק שנצליח להתגבר על הכול. אחרי הכול זאת המשפחה שלנו בחודש הקרוב, ואין ספק שעם משפחה כזאת, שום בעיה לא תוכל לנו.

 

• לכתבות נוספות במדור "הישראלי היפה" לחצו כאן .