סכום חלקיה

עם הרכישה של רונאלדו, קאקה וקארים בנזמה, ברור לכולם שריאל מדריד חוזרת לימי הגלקטיקוס. רק מה, אומר נדב יעקבי, לא ברור אם להשקיע 200 מיליון יורו בשחקנים הכי טובים בעולם זה מספיק כדי לנצח את ברצלונה

תקשיבו לי טוב: העונה הקרובה בספרד הולכת להיות הכי גדולה אי פעם באיזשהי ליגה בעולם. לא, אני לא מגזים. בשום נקודת זמן בהיסטוריה של הכדורגל לא התחילה ליגה כלשהי כשמצד אחד של המתרס ניצבת הקבוצה הטובה בתבל, שמשחקת את הכדורגל הכי יפה והכי סקסי, ומהעבר השני הקבוצה שצירפה לשורותיה במכה אחת את השחקנים הכי טובים ויקרים שכסף יכול לקנות. מפגשים מהסוג הזה נוטים להתרחש בשלבים המתקדמים של ליגת האלופות; הפעם זה יקרה במהלך הליגה הספרדית הסדירה, ומי יודע - אולי גם בליגת האלופות.

 

בשנים האחרונות דווקא לא מדובר בליגה מבריקה. אמנם ברצלונה זכתה בצ'מפיונס ליג בעונה שעברה וגם ב־2006, אבל אם בוחנים את המצב באופן כללי, אפשר להגיד שהקבוצות האנגליות שולטות במפעל האירופי הנחשב: כבר כמה שנים טובות ששלוש מתוך ארבע הקבוצות שמגיעות לחצי הגמר נשבעות בשמה של המלכה. יתר הליגות מלקטות את הפירורים שמותירות מנצ'סטר יונייטד, ליברפול, צ'לסי וארסנל.

 

קצת מוקדם לקבוע שהמגמה הזאת הולכת להשתנות, ושהקבוצות הספרדיות יחזרו לשלוט גם בזירה האירופית כפי שהיה בתחילת שנות ה־2000. מה שבטוח, להיערכות הנוכחית בריאל מדריד עשויה להיות השפעה מרחיקת לכת על יחסי הכוחות בכדורגל האירופי כולו.

"כמה אנשים, לך תעשה עכשו כוחות" 

 

ר' מבית הנשיא

את קיץ 2009 פתחה ריאל בשופינג חסר תקדים, שטרם הסתיים. היא לא רק שברה את שיא כל הזמנים כששילמה 94 מיליון יורו עבור שחקן אחד, כריסטיאנו רונאלדו, אלא הוציאה כבר עכשיו יותר מ־200 מיליון יורו על ארבעה שחקנים בלבד. לפי ההצהרות של הנשיא פלורנטינו פרס, אין לו שום בעיה להגיע גם ל־300 מיליון אם צריך.

 

למרות כל ההכחשות, אין ספק שחלק גדול מהמוטיבציה של פרס נובע מההצלחה המדהימה של ברצלונה בעונה שעברה. היריבות בין ריאל לבארסה עתיקת יומין, והיא הדלק האמיתי שמניע את גלגלי הכדורגל הספרדי. אבל הפעם לא מדובר רק ביריבות היסטורית אלא בהכרה בעליונות המקצועית הברורה של בארסה.

 

על עונת הבכורה של המאמן פפ גווארדיולה בבארסה כבר כתבו כמה שירים. יחד איתו קטפה הקבוצה את כל התארים האפשריים - האליפות והגביע בספרד וגביע אירופה לאלופות - הישג שאף קבוצה ספרדית אחרת לא רשמה מימיה, גם לא ריאל מדריד הגדולה של סוף שנות ה־50 ותחילת ה־60. לא מעט פרשנים מכובדים הכתירו את בארסה של העונה החולפת כקבוצת הכדורגל האיכותית ביותר בכל הזמנים, והשוו אותה לנבחרת ברזיל של 1970 ולמילאן הגדולה של ואן באסטן וחוליט. הקבוצה של העונה החדשה לא אמורה להיות פחות טובה, למרות סימני השאלה הרבים שצצו אחרי רכישתו של השוודי זלטן איברהימוביץ' במקום מכונת השערים הקמרונית, סמואל אטו.

 

מול האתגר הזה ניצבת ריאל מדריד, קבוצה שעברה עונה טראומטית. המאמן פוטר באמצע העונה, אחרי שמצא לנכון לומר שלקבוצה שלו אין שום סיכוי מול בארסה (מסוג הדברים שאתה יכול לחשוב, אבל לעולם לא להגיד למיקרופון פתוח); הנשיא התפטר אחרי שהתברר שזייף את תוצאות הבחירות לטובתו; ובכלל, לקבוצה נותר מעט מאוד כבוד עצמי כשהושפלה בבית מול האוהדים בידי היריבה השנואה ביותר, בתוצאה 6:2.

 

כשהתחילו לבעבע השמועות על שובו של פרס לכס הנשיאות בריאל, היה די ברור לאן נושבת הרוח החדשה. כשהתברר שהוא צירף לצוות המוביל שלו את זינדין זידאן כיועץ מיוחד, לאף אחד שמבין דבר או שניים בפוליטיקה של הכדורגל הספרדי לא היה ספק: הגלקטיקוס עומדים להכות שנית. מיד אחר כך קיפלו את הזנב כל המועמדים שטענו כי גם הם ירוצו בבחירות לנשיאות, ונעלמו מהשטח. פרס אפילו לא היה צריך להתמודד; הוא נותר המועמד היחיד.

 

האמת, פלורנטינו פרס הוא אדם שרגיל לנצח. כיום הוא מדורג במקום ה־397 ברשימת עשירי העולם. ACS, החברה שבראשה הוא עומד, היא מחברות הבנייה וההנדסה הגדולות בעולם, עם 150 אלף עובדים ב־50 מדינות ומחזור שנתי של ארבעה מיליארד יורו. אבל שאף אחד לא יתבלבל: פרס לא משקיע אפילו יורו אחד מכיסו הפרטי בריאל, שמתפקדת (כמו ברצלונה) כמועדון חברים. ריאל מדריד לא שייכת לפרס או לכל נשיא אחר שהיה לפניו או יבוא אחריו. היא שייכת לאוהדים, ל"סוסיוס" - חברי המועדון שבכל ארבע שנים בוחרים נשיא. הם גם אלה שיכולים להביא לפיטוריו.

 

העוצמה הכלכלית של פרס מניבה לו בעיקר עוצמה פוליטית אדירה, שאותה הוא ממנף לטובת המועדון. זה בא לידי ביטוי בין היתר בהלוואות של מאות מיליונים שהוא מקבל בתנאים דמיוניים, שאף לקוח אחר לא חולם לבקש או לקבל. נזכיר לאלה מבין קוראינו שנולדו אמש: פלורנטינו פרס הגיע לריאל בפעם הראשונה בקיץ 2000, מיד אחרי שריאל זכתה בגביע האלופות. לכאורה לא היה לו שום סיכוי לזכות בבחירות לנשיאות, שבועות ספורים אחרי שהנשיא לורנצו סאנס הניף את הגביע הנחשק. אלא שפרס הצליח לשכנע את הסוסיוס להצביע עבורו כשהבטיח כי אם ייבחר ינחית בסנטיאגו ברנבאו את לואיס פיגו, הכוכב הכי גדול של בארסה באותם ימים.

 

בהתחלה זה נשמע מופרך: אף אחד מאוהדי בארסה לא היה מסוגל להאמין שפיגו ינהג בבוגדנות כזאת, וגם כשפרס זכה בבחירות הם היו משוכנעים שמדובר בספין מזהיר ולא יותר. מה שהתברר למחרת היה אחר לגמרי: פיגו הגיע למדריד והוצג כשחקן החדש של ריאל. 58 מיליון יורו שולמו תמורתו, וכך נורתה יריית הפתיחה לעידן הגלקטיקוס הראשון.

"זה כלום, על הארונית הדפוקים האלה כתבו לי פיפי" 

 

הס פן יהיר

את המושג "גלקטיקוס" טבע עיתונאי ספרדי כעבור שנה, כשפרס הנחית בברנבאו את זינדין זידאן והשאיר בחשבון של יובנטוס 76 מיליון יורו. המודל הזה הפך לטרנד: בכל קיץ רכשה ריאל את אחד הכדורגלנים הטובים בעולם תמורת סכום עתק. אחרי פיגו וזידאן הגיע ב־2002 אלוף העולם הטרי רונאלדו (45 מיליון); ב־2003 בא דייויד בקהאם (40 מיליון); וב־2004 זה היה מייקל אואן (15 מיליון). חוץ מבקהאם, כל אחד מהשחקנים הנ"ל הגיע עם מטען כבד ומכובד: "כדור הזהב", הפרס שמוענק מדי שנה לשחקן שבחר המגזין הצרפתי "פראנס פוטבול" לכדורגלן הטוב בעולם.

 

מבחינת פלורנטינו פרס, אם זכית ב"כדור הזהב" הפכת מיד למועמד טבעי להצטרף לסגל של ריאל מדריד. במקרה של פיגו, זידאן ורונאלדו זה היה מובן והגיוני. אבל הרכישה של מייקל אואן הוכיחה שאין הרבה היגיון בשיגעון הפרטי הזה של דון פלורנטינו. עם כל הכבוד לזכייה שלו בתואר ב־2001, אואן לא באמת היה שחקן שריאל היתה זקוקה לו שלוש שנים לאחר מכן, כשהקריירה שלו כבר התחילה לצלול; עובדה שהשהות שלו בריאל עברה עליו בעיקר בספסל.

 

אואן או לא, עידן הגלקטיקוס התחיל נפלא. בעונה הראשונה עם פיגו, ריאל זכתה באליפות. בעונה השנייה היא זכתה בגביע האלופות עם שער ניצחון מופלא של זיזו לחיבורים מול באייר לברקוזן. רונאלדו סייע לזכות באליפות בעונה השלישית. במילים אחרות, פרס כנראה ידע ויודע את העבודה; גם בעידן הגלקטיקוס הראשון וגם בקדנציה הנוכחית עומדת מאחורי השקעות העתק האלה בכוכבים ההנחה שמוצר כל כך טוב מבחינה שיווקית חייב בסופו של דבר להרוויח.

 

בחודש האחרון פלורנטינו חוזר שוב ושוב על אותה מנטרה כשהוא נשאל לגבי הסכומים המטורפים שהוא מוציא. "אני לא המצאתי את השיטה", הוא אומר. "דון סנטיאגו ברנבאו, נשיא המועדון שעל שמו נקרא האיצטדיון, היה זה שהביא לריאל בשנות ה־50 וה־60 את השחקנים הטובים בעולם. בהתחלה את די סטפאנו, ואחר כך את פאקו חנטו ואת פרנץ פושקאש. זאת היתה בעצם קבוצת הגלקטיקוס הראשונה. המודל של ברנבאו הצליח, כלכלית וספורטיבית. וזה המודל שעל פיו אנחנו פועלים גם עכשיו, בהתאם לתנאים של היום".

 

אז כן, ריאל של תחילת שנות ה־2000 אכן הצליחה כלכלית. מיליוני חולצות של זידאן, רונאלדו ובעיקר בקהאם נמכרו בכל חור, בעיקר במזרח הרחוק. ריאל עקפה את מנצ'סטר יונייטד והפכה למכונת הכסף המוצלחת ביותר בכדורגל העולמי, אם לא בספורט העולמי. אבל אז, אחרי שלוש שנים של הצלחות על המגרש, התברר שבכדורגל הכסף חשוב, אפילו חשוב מאוד - אבל הוא לא מספיק.

 

סדרה של טעויות והחלטות חסרות אחריות הובילה לקריסה. ריאל לא לקחה שום תואר בארבע העונות הבאות, שהן נצח במושגים של המועדון הזה. רק כדי לקבל מושג, מאז תחילת שנות ה־50 לא עברו על ריאל ארבע שנים רצופות של בצורת תארים. הטעות העיקרית של הגלקטיקוס 1.0 היתה הנחת העבודה שההצלחה הכלכלית תביא באופן טבעי את ההצלחה הספורטיבית; חטא היוהרה, ההיבריס, עקץ בפעם המי יודע כמה - דווקא כשהיה נראה שאין כוח שיכול לעצור את רצף ההצלחות.

 

בריאל חשבו כל הזמן על שחקני ההתקפה הנוצצים, ושכחו שבכדורגל צריך לעשות גם הגנה. פרס הסתנוור מהסופרסטארים שקנה; כשהקשר הצרפתי הפנטסטי קלוד מקללה ביקש העלאה בשכר, הוא מכר אותו לצ'לסי ואמר: "הוא מיותר. גם ככה אנחנו בקושי מוכרים חולצות שלו". את ויסנטה דל־בוסקה, היום מאמן נבחרת ספרד, פרס פיטר יום אחרי שהוביל את הקבוצה לזכייה באליפות ב־2003. הסיבה, נשבע לכם: הנשיא חשב שהמאמן הגוץ, המקריח והאפרורי הוא לא דמות מספיק ייצוגית למועדון כמו ריאל. במקומו הונחת המאמן הפורטוגלי קרלוס קירוש, שאכן נראה כמו דוגמן, מתלבש כמו דוגמן - ולמרבה הצער גם מאמן בהתאם.

 

אחרי קירוש עברו בקבוצה בזה אחר זה מאמנים הזויים פחות או יותר. בפברואר 2006, מקץ שנתיים וחצי של כישלונות והשפלות, פרס התפטר. אבל הוא לא הודה בשגיאות שעשה, לפחות לא בפומבי. "הטעות היחידה שעשיתי היתה כשהתפטרתי", הוא אמר פעם.

 

עכשיו, כאמור, פרס חזר. ולפחות לפי המהלכים הראשונים שלו, עידן הגלקטיקוס הראשון היה בסך הכל כסף קטן.

 

אבל מי סופר

אם בסיבוב הראשון רכשו הגלקטיקוס כוכב ענק אחד בכל קיץ, הפעם הם הלכו ישר על שלישייה: רונאלדו (94 מיליון יורו), קאקה (65 מיליון) וקארים בנזמה (35 מיליון), כשהשניים הראשונים מתאימים בול לפרופיל של הגלקטיקו המצוי. גם קאקה וגם רונאלדו זכו בכדור הזהב, שניהם נראים כמו דוגמנים וילכו מעולה בהדפסים על חולצות ושאר מוצרי מרצ'נדייז, ושניהם יוכלו לתת לריאל את מה שכל כך חסר לה בשנים האחרונות: ברק וטאץ' של גאונות.

 

הסחורה שריאל מספקת כבר לא מעט זמן מורכבת מלחימה, מסורת וכוח רצון. היא הביאה את רוביניו מברזיל כדי שיהווה תשובה מוחצת לרונלדיניו, אבל מעבר לניצוצות לא היה שם הרבה. היום רוביניו עושה את הטריקים שלו במנצ'סטר סיטי; מי שיושבת על משבצת הקסם בכדורגל הספרדי היא ברצלונה, גם כשריאל זוכה באליפויות. בהתחלה זה היה כמובן רונלדיניו, עם הפדלאדות והביסיקלטות, ואחר כך ליאו מסי, היורש הראוי של דייגו מראדונה.

 

מעכשיו זה ישתנה. כריסטיאנו רונאלדו הוא כיום השחקן היחיד בעולם שיכול לתת פייט למסי בכל הקשור לוירטואוזיות, והוא ייתן. אחרי חמש שנים מדהימות במנצ'סטר יונייטד, שבמהלכן הפך מנער מחוצ'קן לאליל בלי לאבד חלקיק מיכולותיו על המגרש, הוא מגיע בשל ומוכן לחלק היותר משמעותי בקריירה שלו. גם אם שמים בצד את עניין מסי, רונאלדו הוא מניה בטוחה. מדובר בעסקת החבילה הנכונה של הכדורגל מודל 2009 - שילוב מושלם של ספורט, שואו וביזנס. הוא יחזיר מהר מאוד את כל 94 מיליון היורו ששולמו תמורתו למנצ'סטר יונייטד, ויצדיק גם את השכר הנאה של 12 מיליון יורו לשנה.

 

גם על קאקה אפשר לומר בוודאות שהוא שווה את הכסף ששילמו עבורו למילאן, ואפילו לגבי קארים בנזמה אין כמעט ספקות. אלה קיימים בקשר לקבוצה כולה: האם תצליח ריאל להימנע מהטעויות שהפילו אותה בעידן הגלקטיקוס הראשון?

 

אפשר להניח שהפעם לא מתכוונים שם להזניח את ההגנה. הקבוצה כבר רכשה בלם מצוין - ראול אלביול מוולנסיה, 15 מיליון יורו - אבל לא בטוח שזה יספיק. נותר עוד להיווכח אם מנואל פלגריני, המאמן הצ'יליאני החדש שהפך את ויאריאל לקבוצת צמרת, יקבל יד חופשית בניהול המקצועי של הקבוצה, ואם יצליח להטיל את מרותו על הכוכבים החדשים. וחוץ מזה, מה קורה עם ראול?

 

ראול הוא לא רק הסמל הכי גדול של ריאל מדריד, אלא גם אחד האנשים הכי משפיעים בקבוצה. כמה וכמה מאמנים שהעזו להתעמת איתו בעבר - שלא לדבר על להושיב אותו על הספסל - מצאו את עצמם מהר מאוד חותמים אבטלה. אבל זה היה בעבר. היום ראול כבר בן 32, ואיבד הרבה מהמהירות שלו. הוא מזמן לא השחקן הרעב שהיה פעם. עדיין הוא נלחם יותר מכל אחד אחר, אבל לכולם ברור שהוא נוגע בקצה הקריירה.

 

ובכל זאת, החלטה להוציא אותו מההרכב לא תהיה קלה, בטח שלא עבור מאמן חדש. מצד שני, כשבקבוצה משחקים גם רונאלדו, גם קאקה, גם בנזמה וגם גונסלו היגואין - הארגנטיני הצעיר שכיכב בריאל בעונה שעברה - לא ממש ברור איך ראול ישתלב בהרכב.

 

ואיך זה ייגמר

בסופו של דבר נצטרך לחכות ולראות אם פרס וקברניטי ריאל לא ישכחו, ולו לרגע אחד, שלפני כל התוכניות הגרנדיוזיות של שיווק ומכירות מדובר קודם כל בקבוצת כדורגל. שלפי הסדר הנכון, ההצלחה המקצועית קודמת להצלחה כלכלית. זה לא פשוט כמו שזה נשמע. זה אומר, למשל, שאם רונאלדו יפר משמעת - הוא ירד לספסל גם אם הנשיא יחשוב שזה פוגע במותג. עוד זה אומר שאם המאמן יחליט על רוטציות כדי לשמור על השחקנים טריים, אז גם הכוכבים הגדולים ימחלו על כבודם ויתפקדו כמחליפים.

 

ואחרי הכל, אם נניח שריאל תתגבר על כל המכשלות ותימנע מטעויות העבר, והשחקנים החדשים ישתלבו מהר מהצפוי, והמאמן יתברר כמינוי מבריק, והנשיא ייתן לו לעבוד, עדיין תהיה לקבוצה בלבן בעיה אחת קטנטונת: איך לעזאזל מנצחים את ברצלונה?