בזכות האשה שאיתי התאהבתי במוזיקה מזרחית
הבטחתי לעצמי שבשוך הזעם אחזור לכתוב על החיים כפי שהם, רוב הזמן: המינוס בבנק, הניתוח הקרב ובא, תכנוני החתונה ושאר מרכיבי החיים של אוטוטו בת 30, נורמלית וחובבת נשים, בעיקר אשה אחת מיוחדת שלא הספקתי לספר עליה הרבה
שבועיים מאוד לא שקטים עברו על הקהילה בכלל, וכמובן, גם עליי. כבר נכתבו אלפי מילים על הרצח הנורא, שנראה כרגע חלק משרשרת איומה של אלימות הפושה ופוגעת בכל שכבה ושכבה באוכלוסיה שלנו. הבטחתי לעצמי שבשוך הזעם אחזור לכתוב על החיים כפי שהם, רוב הזמן, שקטים ורגילים כמו של כולם – המינוס בבנק, החששות מן העתיד, הניתוח הקרב ובא (תחילת ספטמבר), תכנוני החתונה ושאר מרכיבי החיים של אוטוטו בת 30, נורמלית לגמרי וחובבת נשים, בעיקר אשה אחת מיוחדת שלא ממש הספקתי לספר עליה הרבה.
הסיבה שלא סיפרתי עליה, ועזבו לרגע פרטים אישיים חושפניים כאלה ואחרים, היא שהיא ביישנית, ולא אוהבת בכלל את העניין הזה של חשיפה. נכון שהטבח באגודה לפני שבועיים הבהיר כמעט לכולם כמה חשוב הקול הקהילתי באשר הוא, וכמה חשובה החשיפה הזו, אבל עדיין – מחיר החשיפה כבד מאוד, ולא כולם צריכים או יכולים לשלם אותו. היא מעדיפה לחיות את חייה בשקט, בלי מהומות ומלחמות. ואני, שממקום עבודה אחד פיטרו אותי בגלל קיום הטור הזה, אני באמת לא מתווכחת.
החיים שלנו כזוג שקטים מאוד ודי שגרתיים, למען האמת. אנחנו עובדות, כמו רוב אזרחי המדינה, בשכר שתמיד נראה לנו נמוך מדי (והוא כנראה גם כזה), הדאגות הן לתשלומי החשבונות ולשאר מרכיבי מינוס לרוב, ואליהן מצטרפות לפעמים גם דאגות מפני מה שיקרה אם יידעו עלינו בעבודה שלה או במשפחה המורחבת. חיפושי דירה מסתבכים קצת יותר, כך גם חיפושי מקום לערוך בו טקס נישואים. אלו הן דאגות נוספות על אלה שיש לכולם. הן לא צריכות להתווסף, לזוג צעיר במדינה שבה החיים קשים גם ככה, אבל כל אחד ומה שיש לו בצלחת, ושתינו מקוות מאוד שהזמן והמאבק כנגד הומופוביה יביא שינוי והקלה גם כאן.
יש לה חיבה למוזיקה מזרחית משובחת
היה לי מאוד נעים לפגוש מישהי שכל כך גאה במוצאה המזרחי וכל כך מחוברת אליו. למשל, כבר בהתחלה, היא הודיעה לי שאני לא אבין שמחת חיים מהי עד שאתחיל לשמוע קצת מקצבים מזרחיים. אני חולת מוזיקה, והחיים שלי סובבים סביבה. העובדה שלמיוחדת יש חיבה למוזיקה מזרחית משובחת היתה לי שינוי מרענן על הפסקול הגלגל"צי משנות ה-90 בו אני חיה. המילים של חלק מהשירים האלה הסתברו לי כיפהפיות במיוחד, והמוזיקה הזו נשמעת לי יותר ויותר יפה – להפתעתי, לא רק מבחינה מוזיקלית.
המיוחדת, אשה חזקה ביותר, עברה הרבה ב-26 שנותיה. היא הספיקה להיתקל כבר בכל התגובות שמקבלת אשה בעלת סממנים גבריים כלשהם בעולם הזה, וספציפית בארץ הזו. היא שירתה בצבא במקומות שלא אהדו במיוחד נשים חזקות כמוה, היא עבדה בעבודות כאלה ואף פוטרה בגלל מנהל שמעליה, שהעדיף לא לשים נשים על כסא ניהולי או אחראי כלשהו. זה לא מפריע לה להמשיך להיות אשה חזקה כפי שהיא ולשאוף כלפי מעלה. זו תכונה נערצת, בעיניי, ואודה ולא אבוש – אחת מנקודות המשיכה העיקריות שלי כלפיה.
כל חיי אני ככה, נופלת וקמה ומחדשת את עצמי בערך פעם בחצי שנה. גם המיוחדת כמוני, רק במחזורים מעט ארוכים יותר. עברנו הרבה בחודשים שאנחנו יחד, עברנו הרבה שינויים הן במגורים, הן באורח החיים. ועדיין – לא יצא שישנו יותר מלילה אחד בנפרד מאז שאנחנו רשמית ממש ביחד.
היא יצרה אצלי הוא אורך נשימה מסוג אחר
אחד השינויים הגדולים שהיא יצרה אצלי הוא אורך נשימה מסוג אחר. במערכות יחסים קודמות שלי הייתי סקפטית, איפשהו בפנים, לגבי ההמשך. ידעתי שמתישהו, לרוב תוך שנה, זה ייגמר. איתה יש אורך נשימה, הזמן לא משחק תפקיד כל כך חשוב, אני לא מרגישה גרגרי חול נופלים בדרך לאיזה סוף בלתי נמנע, מה שכמובן מפחית מאוד את רמות חרדת הנטישה שלי.
היציבות הזו, למרות כל הדרמות (ומי שטוענת שיכולים להיות יחסים בין שתי נשים שאין בהם דרמה כנראה לא הכירה אף אשה לעומק), הקשיים, הבעיות שניצבות מולנו והשינויים ששתינו עורכות בעצמנו ובחיינו – היא הדבר המבורך ביותר שיכולתי לאחל לעצמי. למיוחדת יש את הבגרות המיוחלת להבין שכל דרמה נגמרת, והכל נראה יותר טוב אחרי ארוחת ערב, מקלחת ושינה טובה או בילוי זוגי מיטתי חמים במיוחד.
המיוחדת חולמת, כמוני, מגיל מאוד צעיר, על ילדים. ברור לשתינו שהדבר הראשון שנעשה ברגע שתהיה לשתינו הכנסה קבועה ויציבה שנוכל לסמוך עליה לאורך שנים – זה ילדים. החתונה היא צעד בדרך לבניית הקן המשותף הזה, שלמעשה הצלחנו כבר ליצור לעצמנו ואף לשתף בו משפחה ולא מעט חברים, בהודעתנו על החתונה.
