הגורל שלח לי אותה בדיוק כשהייתי זקוק לה
אני חושב עליה ועלינו היום, איך עברו כל השנים ומה היה קורה אם לא הייתי מכיר את אורלי, מנסה להבין איך היו נראים חיי היום ואיך זה שלא הצלחתי לצאת מהמעגל ההוא לבד. המלאכית שלי
לפעמים יודע אדם דבר, ומכריח עצמו לשתוק, לא לדבר על כך ואולי אף לשמור על מין קשר שתיקה מוזר שכזה, שנועד לשמור על הסדר הטוב ועל הסטטוס קוו.
בשנים הראשונות, בהן אורלי ואני עוד היינו זוג צעיר, הרבה לפני שנישאנו ובערך שנה לפני שעברנו לגור יחד, הרגשתי שהחיים שלי נמצאים במסלול הידרדרות תלול. שום דבר לא הסתדר.
באותה התקופה נשרתי מהלימודים, פשוט לא עמדתי בעומס, והבעיות הכלכליות שהיו חלק משגרת חיי לא תרמו לנושא, בלשון המעטה. וכך, בלי שום עתיד אקדמאי ברור ובלי אף מקצוע, נקלעתי למין מעגל עצוב בו רדפתי במשך חודש שלם אחרי הזנב של עצמי, מחכה למשכורת על מנת לכסות את כל ההוצאות. בנוסף, הידיעה שאת התואר לא אסיים לא תרמה לתחושה הטובה באותם ימים, כמו גם הפיטורים שהגיעו חצי שנה לאחר מכן.
אורלי עבדה בחברת כוח אדם. הגעתי אליה לראיון, ואני זוכר שברגע ששאלה אותי מדוע נשרתי מהלימודים התביישתי לענות. המבט שלה היה מבין, עמוק, ויכול להיות שלרגע צללתי אל תוך עיניה, מרגיש שהיא מבינה אותי וכאן כדי לעזור.
היא הציעה המון משרות, כולן היו בשכר מינימום וכולן מתאימות לתיכוניסטים בחופשה. ואני, שהייתי חייב כסף בדחיפות, קיבלתי על עצמי את אחת העבודות האלה, העיקר היה להתחיל לעבוד.
לפתע הרגשתי פרפרים שהקשו עלי להירדם
באותו הלילה הלכתי לישון מוקדם, מנהג שפיתחתי, אולי מחוסר מעש, אולי כי התחלתי לשקוע לדיכאון, ואז צלצול טלפון הקפיץ אותי, זאת היתה אורלי.
"היי אמיר! אורלי, מהמשרד כוח-אדם, זוכר אותי?", היא פתחה את השיחה וקולה נשמע כה רענן כאילו רק עכשיו החלה את יום עבודתה. אורלי הציע לי עבודה אחרת, טובה יותר, לדבריה.
התברר שבערך שעה אחרי שהלכתי הגיעה הבקשה אל משרדה והיא שמרה אותה במיוחד עבורי, כי היה לה ברור שאסכים, זו היתה משרה מלאה עם שכר מכובד בחברת השקעות קטנה בתל-אביב, היא זכרה שזה היה קשור לתחום לימודיי. הודיתי לה בנימוס, ולפתע הרגשתי פרפרים בבטן שהקשו עלי להירדם.
הבוקר הגיע, וטלפון מאורלי העיר אותי. מבט חטוף בשעון הבהיר לי שהייתי אמור להתעורר רבע שעה קודם לכן, ואלמלא הטלפון של אורלי הייתי מאחר לעבודה ביומי הראשון.
"רציתי לוודא שהתעוררת", אמרה, "שלא יחשבו שאנחנו לא רציניים". קולה נשמע מחויך. לא האמנתי לה לרגע. עכשיו כבר הרגשתי שיש כאן משהו מעבר. ניסיתי למשוך את השיחה עוד קצת, אבל היא דחקה בי להתארגן לקראת יום עבודתי הראשון.
"אפשר יהיה לדבר איתך יותר מאוחר?", שאלתי בהיסוס שאיפיין אותי, והיא קטעה אותי באמצע המשפט וענתה, "חסר לך שלא! ביי!", וניתקה.
עוד באותו הערב התקשרתי אליה, הצעתי לה לצאת, והזמנתי נענתה באופן לא מפתיע בחיוב. כשראיתי אותה נזכרתי כמה יפה היתה, גבוהה, צחורת עור, בעלת חיוך מדהים ועיניים ענקיות שאפשר לטבוע בהן.
הרגשתי קרוב אליה כאילו הכרתי אותה כל חיי
זה היה הדייט הראשון הכי מוזר שהיה לי אי פעם. לא הרגשתי שאני מנסה להרשים אותה, ולא הרגשתי שהיא משחקת או משדרת משהו שאינו אמיתי. חשפתי בפניה הכל. זו היתה פגישה שהסתיימה אצלי בדירה, אך ללא שום מגע מיני. דיברנו עד הבוקר שלמחרת, הרגשתי שאני רוצה להכיר אותה כמה שיותר והרגשתי שגם היא מעוניינת לדעת מי אני.
היה לה מבט מבין, היא התעניינה בכל, ולא הרגשתי לרגע שהיא שופטת אותי או מסתכלת עלי בעין מוזרה. עבר שבוע עד שהעזתי לנשק אותה, ועד אז כבר הרגשתי קרוב אליה כאילו הכרתי אותה כל חיי.
התראינו המון, החברות שלה היו מדהימות, והחברים שלי פשוט התאהבו בה. בזכותה היתה לי עבודה נפלאה ובת זוג מושלמת. לאחר חצי שנה שהיינו יחד, היא שאלה אותי מה דעתי על חזרה ללימודים. "תשלים את הקורסים בערבים", אמרה, "תעבוד קצת פחות, אז מה?" .
היא התבוננה בי בעיניה הגדולות, וכשאמרתי לה שאני לא יכול להרשות לעצמי לעבוד פחות עקב ההוצאות החודשיות, כמו גם הוצאות הלימודים שיתווספו בהמשך, עלה חיוך ענקי ויפהפה על שפתיה. הבנתי על מה היא חושבת, הצעתי לה שנעבור לגור יחד. החיסכון היה משמעותי, והרי גם כך אנו יחד כמעט כל ערב, אז למה לא ליהנות משני העולמות?
חזרתי ללימודים, ואלו היו השנתיים הכי אינטנסיביות בחיי. אורלי היתה לצידי כל הזמן, מעולם לא מתלוננת או תובעת זמן שלא היה לעצמה, מבינה תמיד ותומכת בצורה בלתי נתפסת.
"את מלאכית, נכון?", שאלתי אותה פעם אחת כשתפסתי אותה במטבח, אוחז במותניה ומתבונן אל תוך עיניה שמעולם לא הפסקתי להיות מכור אליהן.
"ששש... אל תגלה, לא היית אמור לעלות עלי!", היא ענתה, מחייכת את אותו החיוך, מדביקה לי נשיקה ובורחת למקלחת.
היא מלאכית שהאל שלח לי לפני שנים
אני חושב עליה ובכלל עלינו היום, איך עברו כל השנים האלה ומה היה קורה אילו לא הייתי מכיר את אורלי, מנסה להבין איך היו נראים חיי היום ואיך זה שלא הצלחתי להוציא את עצמי מהמעגל ההוא לבד.
איך הגורל שלח לי את אורלי בדיוק בזמן בו הייתי זקוק לה יותר מכל, כיצד בעצם היתה זו היא שיזמה, שדאגה ושסידרה את מה שהיה צריך לסדר ולרגע אחד לא תבעה לעצמה דבר, עשתה זאת מעצם היותה אדם כה נדיר.
כיצד דאגה לי באהבת החינם האינסופית שאיפיינה אותה לעבודה ההיא, כיצד בזכותה השלמתי את התואר הראשון והשני, וכיצד הביאה לי שלושה ילדים מדהימים עם השנים, ילדים שמזכירים לי אותה בכל רגע ורגע רק מההתבוננות בהם.
אני מתבונן בה ויודע שהיא מלאכית שהאל שלח לי לפני שנים, אבל עושה עצמי כאילו איני יודע דבר, פן תילקח ממני המתנה הזו.
