אחרי תקופה ממושכת של ניתוק מהמסגרת, החזרה לביה"ס ולגן הינה תקופה מרגשת להורים וילדים כאחד. כעת מתחיל שוב מסע הסתגלות למסגרת, עמידה בלוחות זמנים, הכנת שיעורי בית ועבודות ועוד. אצל חלק מהילדים הכל מסתדר די מהר ואילו אצל האחרים הקשיים נגררים לעיתים לאורך כל השנה.
האם ניתן לעזור להם? כיצד עלינו לפעול? הנה כמה עצות מעולם הרפואה המשלימה:
מילת הקסם בכל הפעולות שלנו ושל ילדינו בחיים היא ריתמוס. האורגניזם האנושי מהווה חלק מהעולם הסובב אותו ועולם זה בנוי על מקצבי פעילות סדירים (יום–לילה, קיץ–חורף וכו'), המתחלפים זה בזה. הסינים קוראים למצבים אלו יין ויאנג והסמל המוכר מראה כיצד מצבים קוטביים מתחלפים זה בזה ושזורים האחד במשנהו בריתמוס מופלא. התחברות למנגנון טבעי זה משפרת את החיוניות, מקלה על התמודדות עם מצבים חדשים ושומרת על בריאות לאורך זמן.
לתזונה נכונה השפעה עצומה על בריאות הילד וביצועיו בבית הספר. חשוב לדעת כי הרגלי התזונה נרכשים כבר בגיל צעיר מאוד. חוש הטעם בתינוקות ובפעוטות מוגבר לאין שיעור ביחס למבוגר ולכן חשוב מאוד בשנותיו הראשונות של הילד שלא לחשוף אותו לטעמים חזקים. המזון צריך להיות די תפל ביחס למזון של מבוגר.
אחת הבעיות הנפוצות היא חשיפה מוקדמת לחטיפים שגורמים לילד לאבד את הרצון לאכול מזון "פחות טעים" כמו ירקות ותבשילים שונים. לא פעם אני שומע טענה מההורים שלא ניתן לוותר על החטיפים והמזונות המעובדים כי אחרת "מה הילד יאכל". גם סוכר נכנס לקטגוריה זו, ברגע שהילד נחשף לסוכר לא טבעי כמו בממתקים למשל כל סוכר אחר (כמו בפירות למשל) נראה דל וחסר טעם והוא יבקש שוב ושוב את הממתק.
רוב הילדים כיום אוכלים בבוקר דגנים עם חלב. הבעיה היא שוב סוכר. כמות הסוכר בדגני בוקר יכולה להגיע עד לרבע ממשקל הקופסא. הסוכר הוא חומר זמין מאוד שנספג מהר ומציף את הדם בגלוקוז, הגוף מגיב מיידית בשיחרור אינסולין שגורם לסוכר להיספג לתאים במהירות ואז יכולות להופיע תופעות כמו עייפות וחוסר ריכוז בבית הספר, במיוחד בילדים עם קשיי ריכוז.
הסוכר לא מכיל סיבים, ויטמינים ומינרלים (שמצויים בריכוז מושלם בפרי למשל) וגורם להשמנה ולהופעת מעגל קסמים שדורש עוד ועוד סוכר כדי להתגבר אל השינויים הקיצוניים בריכוז שלו בדם.
ארוחת בוקר טובה תתבסס על דגנים מלאים לא ממותקים שמתפרקים באופן הדרגתי במעיים ומספקים לגוף את הסוכר לו הוא זקוק בצורה מתונה ובליווי מרכיבי תזונה חיוניים אחרים כמו סיבים, ויטמינים ומינרלים.
לא פעם נתקלתי בילדים המביאים לבית הספר שקית של צ'יפס או חטיף אחר כארוחה. איך אנחנו כהורים מצפים שילד יתפקד כראוי בבית הספר אם זו הארוחה שהוא אוכל?
הכלל הבסיסי ביותר בתזונה הן לילדים והן למבוגרים הוא: להשתדל לצרוך מזון כמה שיותר קרוב לצורתו הטבעית. ככל שהמזון מתרחק משם הוא דורש מאמץ גדול יותר מצד הגוף לעכל אותו, הערך התזונתי שלו נמוך יותר ולכן עדיף לוותר עליו.
כיום תעשיית המזון מוסיפה זרחן למזונות כמו פסטרמה, נקניקים ומשקאות מוגזים. הזרחן יכול לגרום לאי שקט וקשיי ריכוז בילדים או להחמיר אותם ולכן חשוב להימנע ממזונות אלו בכלל ובמיוחד לא לפני ובמהלך הלימודים.
חלק מצבעי המאכל נחשדים כאלרגנים או מסוכנים (במיוחד צבעי מאכל המיוצרים מתוצרי נפט) ואחרים כגורמים לאי שקט. לכן חשוב לצרוך מזונות שאינם מכילים תוספים כמו צבעי מאכל, מונוסודיום גלוטמט וחומרים רבים אחרים הנמצאים במזון מתועש (הקפידו לקרןא את רשימת המרכיבים בכל מזון שאתם קונים).
כיום בהרבה משפחות אין שעות אכילה מסודרות. כל אחד מבני הבית מגיע ואוכל (לרוב גם מול הטלוויזיה) באופן עצמאי, ישנה נטייה לנשנש כל היום ומכאן בעיית ההשמנה שהופכת להיות מגיפה.
כל שיטות הטיפול הטבעיות מדברות על הצורך בהקדשת זמן לארוחה: לשבת ולאכול במתינות ובשעות קבועות בכל יום. לאכילה יחד כתא משפחתי יש חשיבות רבה בהקניית הרגלי אכילה נכונים לפעוט, שאיתם הוא יישאר למשך כל חייו. החוויה של להיות ביחד חשובה מאוד לילד, היא נותנת לו ביטחון בתא המשפחתי ועוזרת ליציבות הפנימית שלו. חשוב להבין שהילד זקוק לרוטינה ברורה עם שינויים מינימליים.
אכילה מול הטלוויזיה או תוך כדי ביצוע פעולות אחרות גורמת לאכילת יתר ולהפרעה במערכת העיכול. בזמן הארוחה רצוי שלא לשוחח על דברים הפוגעים בשלוות הארוחה.
אנחנו מבלים שליש מהחיים במצב שינה. השינה עדיין לא נחקרה מספיק ורב הנסתר על הגלוי בנושא זה. כשבודקים את נחיצות השינה לאדם מגלים כי אדם יכול לשרוד כעשרה ימים ללא שינה בעוד שהוא יכול לחיות 40 יום ויותר ללא מזון. רובנו יודעים כי פעוטות זקוקים לשינה מרובה, אך רובנו לא מכירים את העובדה כי גם מתבגרים זקוקים ליותר שעות שינה מאשר אדם מבוגר. ילדים ומתבגרים זקוקים ל-9-12 ויותר שעות שינה בלילה. אם מפחיתים את כמות שעות השינה ישנה פגיעה בריכוז, החמרה משמעותית בהפרעות קשב, ירידה בהישגים הלימודיים, חוסר מוטיבציה ונטייה להשמנה.