ואז היא אמרה לו שהיא רוצה לבטל את החתונה
הוא האמין באהבה אחרת, אהבה שכבר לא קיימת בעולם הזה, אפילו לא באגדות. היא חשבה שהוא מושלם מדי, לעזאזל, והיא כבר פשוט לא יכולה לסבול אותו יותר. סיפור לסופשבוע
זו בדיוק היתה הבעיה שלו - הוא היה נחמד מדי. אבל לא נחמד כמו אחד הבחורים האלה שאתה פוגש באמצע הרחוב ואומר לך איפה אפשר למצוא כתובת שאתה מחפש, או איפה הפיצוציה הכי קרובה. הוא היה נחמד מסוג אחר, נחמד מסוג שאי אפשר למצוא היום, וכך הוא גם התייחס אליה. הוא אף פעם לא כעס, אף פעם לא צעק, אף פעם לא אמר לה שנשבר לו. גם כשהיתה ממש מעצבנת, גם כשהיתה ממש חראית, או התנהגה ממש מגעיל. הוא תמיד הבין, תמיד ניסה לנחם. הוא היה מחבק אותה, משחק לה בשיער ואומר לה שיהיה בסדר.
הוא תמיד היה פותח לה את הדלת ומחכה עד שתשב. תמיד שאל מה היא רוצה לעשות, ואם סבבה לה, ולאן היא רוצה ללכת ומה היא חושבת. הוא אף פעם לא אמר לה שלא מתאים לו, שאין לו חשק, שהוא לא יכול. אף פעם לא אמר לה שהוא רוצה לצאת עם החבר'ה לשתות בירה או לרדת לאילת לסוף שבוע בלעדיה. וכל פעם שהחבר'ה היו מציעים משהו כזה הוא מיד היה אומר, "רגע אבל מה עם דנה? אני לא יכול להשאיר אותה לבד?".
הוא אף פעם לא אמר לה שהוא צריך קצת זמן לעצמו או שלא בא לו ללכת לאחת מהתערוכות המשעממות שהיתה סוחבת אותו אליהן. אף פעם לא אמר לה שנמאס לו להסתובב עם החברות המעצבנות שלה שהיו מדברות על כלום ערב שלם והוא רק היה יושב שם בצד ומחייך.
הוא אף פעם לא הפליץ לידה. אפילו לא פלוץ קטן כזה, שרק מריחים אבל לא ממש שומעים. אף פעם לא תקע גרעפס, גם אם ממש בא לו. וגם אם עשה את זה פעם, בטעות, הוא מיד היה מבקש אלף סליחות ומתנצל ומחייך מין חיוך מבויש.
היא קיבלה את זה כל כך מובן מאליו
לפעמים נראה כאילו הוא ממש מאמין באהבה. אבל לא באהבה שקוראים עליה בספרים או רואים באיזה סרט. הוא האמין באהבה אחרת, אהבה שכבר לא קיימת בעולם הזה, אפילו לא באגדות. והיא מצידה קיבלה את כל זה כמובן מאליו. היא קיבלה את זה כל כך מובן מאליו, עד שגם כשהיתה בטוחה שהוא רוצה משהו אחר, זה בכלל לא עניין אותה.
אז גם כשאמרה לו שהיא צריכה קצת זמן בשביל עצמה הוא רק חייך ואמר, "אני לגמרי מבין..." ולמרות שזה היה ממש חודש לפני החתונה שלהם, הוא לא הרגיש שהיא עושה משהו לא בסדר.
ממש רגע לפני שכבר הכל היה סגור, רגע לפני שהתופרת העבירה לה את הסקיצה האחרונה של השמלה שלה, לפני שהדיג'יי העביר את הפלייליסט "הממש מיוחד ומקורי" שבחרה לחתונה שלהם. רגע לפני ששלחו את סט ההזמנות האחרון היא הבינה שהיא ממש לא סובלת אותו. אבל זה לא היה "לא בטוחה באהבה", או "לא יודעת אם אנחנו מתאימים", אלא ממש לא סובלת אותו. מסריח כמו שזה נשמע!
למרות שהוא היה חמוד, איכפתי, מנומס וממש עשיר. כל זה ממש לא עניין אותה. ולמרות שהיה לו גוף כמו של אחד מהדוגמנים שמפרסמים כל מני סוגים של תחתונים או גופיות סבא. היא פשוט לא סבלה אותו. ולקח לה זמן להבין את זה.
בשנה הראשונה היא חשבה שמדובר בהרגשה של התחלה של קשר, ובשנה השנייה היא חשבה שמדובר בשכיחה של קשר, ובשנה השלישית היא חשבה שמדובר בחולשה. אבל חודש לפני החתונה, נגמרו לה התירוצים.
לפעמים היא רצתה שהוא יפליץ
לפעמים היא ממש רצתה שהוא ישבור איזה צלחת, או אפילו רק כוס. שיגיד לה שנמאס לו, שהוא רוצה קצת זמן לעצמו, שהיא משגעת אותו והוא רוצה קצת שקט, קצת חופש. לפעמים היא רצתה שיגיד לה שהוא נוסע עם החברים ליוון, או לאיזה סוף שבוע באילת. שיגיד לה שנשבר לו הזין מהחברות שלה. לפעמים היא רצתה שהוא יפליץ. כן ממש ככה. שהם יישבו בארוחה, נניח עם ההורים שלה, והוא יפליץ. אבל לא סתם פלוץ, אלא אחד מסריח כזה, שהיא תהייה אדומה מרוב בושה. אבל הוא אף פעם לא עשה את זה. הוא תמיד היה מוכרח להיות מושלם, מושלם בצורה מעצבנת. מושלם עד כדי כך שהיא פשוט לא יכלה לסבול אותו יותר.
אז חודש לפני החתונה, כשחזרו מעוד סבב טעימות באיזה גן אירועים במרכז הארץ, אחרי שהיא סחבה אותו כבר בין אלפי גני אירועים. היא ביקשה ממנו לעצור בצד.
הוא לא שאל למה, לא שאל מה קרה, פשוט אותת בצייתנות שתמיד היתה לו ועצר את האוטו בשולי הכביש. כאילו איזה שוטר בניידת מאחורה ביקש מהסובארו הלבנה לעצור בצד ולהוציא רשיונות. ואז היא אמרה לו שהיא רוצה לבטל את החתונה.
הוא שאל אם הוא יכול לחבק אותה
הוא הרים את בלם היד באיטיות והסתכל עליה. במקום לצעוק, במקום לשבור משהו, במקום להגיד לה מי היא חושבת שהיא בכלל, במקום כל זה הוא שאל אותה אם היא בסדר ואם היא צריכה עזרה. הוא שאל אם הוא יכול לחבק אותה.
הוא הסתכל לה בעיניים. היו לה עיניים גדולות כאלה, שמסתכלות אל תוך תוכך ובוחנות אותך. אותן עיניים שהתאהב בהן שלוש שנים לפני כן על הדשא של האוניברסיטה, כשהיו יושבים בין השיעורים ומשננים את החומר לבחינה. ועכשיו בתחתית העיניים האלה החלו להיאגר טיפות קטנות של בכי. טיפות קטנות של בכי בגללו.
זה היה רגע שקט כזה, אולי אפילו קצת מביך. רק רעש המכוניות שחלפו על הכביש המהיר כמו גלים של עיר שברו את השתיקה.
הוא שיחק עם הרדיו.
היא הביטה בו. הביטה ולא אמרה מילה.
לפתע היא פרצה בבכי.
הוא רצה לחבק אותה, אבל לא העז.
היא פתחה את הדלת ויצאה מהאוטו. מלמלה משהו על זה שהיא תתפוס מונית לשירה חברה שלה והסתלקה...
הוא נשאר שם, לשבת ברכב. בוהה במכוניות החולפות. לפתע החלו להציף את ראשו מחשבות מטרידות. הוא חשב מה יגידו ההורים שלה ומה תגיד אימו. מה יגידו החברים שלו והאורחים שכבר קיבלו הזמנה. מה יגיד לדיג'יי, מה יגיד לבחור המעצבן מהקייטרינג שזיין לו את השכל בחודש האחרון שחומוס זה הקוויאר הבא. מה יגיד לרבי?
אבל אז, ברגע אחד, הוא פתאום הרגיש הקלה כזו. כמו ההקלות שמרגישים אחרי שחולמים חלום ממש רע, נניח שמישהו מת או שקרה איזה אסון, ואז ברגע מתעוררים ומבינים שזה היה רק חלום. אז כזאת הקלה הוא הרגיש. הוא הרגיש קל באלף טון. הוא הרגיש כל כך קל, שכל מה שהוא רצה לעשות באותו הרגע היה רק לרוץ. פשוט לרוץ.
הוא עבר את סינימה סיטי והמשיך לרוץ
אז הוא לחץ על כפתור המשולש באוטו שלו, סגר באיטיות את הדלת והתחיל לרוץ. הוא רץ על הכביש הראשי ליד ליד צומת גלילות. והמשיך לרוץ לכיוון הרצליה. הוא עבר את סינימה סיטי ואת הבורקס הטורקי במחלף והמשיך לרוץ. וכל מה שעבר לו בראש היה חופש. הוא הרגיש כאילו השתחרר ממשהו. אבל זו לא היתה היא שהוא השתחרר ממנה. הוא הרגיש שהוא השתחרר מעצמו. מכל הפרצופים שהסתכלו עליו כל החיים שלו ואמרו לו לאן ללכת, מה מותר ומה אסור, מה בסדר ומה לא.
כשדפק לי על הדלת הייתי בטוח שמשהו ממש רע קרה. המצח שלו היה מוצף באגלי זיעה, והוא התנשף בכבדות. הבאתי לו כוס מים, והוא ביקש ממני להוציא דף ועט ולכתוב. אז כתבתי.
אחרי זה הוא אמר שכל אחד ייקח מהסיפור הזה את מה שהוא רוצה. מי שחושב שלא צריך להיות נחמד. מי שחושב שלא צריך להאמין באהבה. מי שחושב שאנחנו צריכים לחיות את החיים שלנו לבד. מי שחושב שצריך להתעלם מכל הפרצופים האלה שנמצאים סביבנו כל החיים ואומרים לנו, גם מבלי לדבר, מה לעשות. מי שחושב שלא צריך להתחתן בגן אירועים מסריח במרכז הארץ עם דיג'יי שלוקח לך פאקינג אלף דולר על פלייליסט מסריח של גלגל"צ ומוכר לך אלף לוקשים שהוא זה שיעשה לך את האירוע. מי שחושב שצריך להפליץ יותר, או סתם לתקוע גרעפסים...
ממש לא משנה מה תקחו מהסיפור, מה שכן משנה הוא שתיפטרו מהדברים הכבדים שמפריעים לכם לרוץ. תשאירו אותם מאחור, גם אם זה קשה, גם אם לפעמיים זה כואב. תשאירו אותם בצד הדרך. ולמרות מה שכולם יגידו לכם, זה ממש לא נורא אם זו הדרך הראשית של החיים שלכם. כי לפעמים צריך ללחוץ על הכפתור שמדליק ארבעה אורות מהבהבים, ואולי אפילו לרדת לדרך צדדית.
ואז, ממש בלי שום סיבה, לרוץ. פשוט לרוץ.
