מסר חשוב למערכת הפוליטית בישראל נחבא בסוף השבוע שעבר בהרצאה המלומדת של נגיד בנק ישראל הפרופ' סטנלי פישר, בסימפוזיון השנתי של בנק הפדרל-ריזרב שנערך בארה"ב. הרצאתו עסקה בדרכים למניעת המשבר הכלכלי העולמי הבא. המסר שנכלל באחת הדרכים קשור לדיון מרכזי קשה שצפוי סביב הצעת חוק בנק ישראל החדש.
הוא נוגע בנקודה רגישה שמתסיסה אחרי רפורמת בכר, בינתיים על אש קטנה - ביחסים שבין הפיקוח על הבנקים בבנק המרכזי לאגף הפיקוח על שוק ההון והביטוח באוצר. המחלוקת היא סביב מי מהגופים צריך לשאת באחריות העליונה לשמירת היציבות בכלל המערכת הפיננסית, לרבות בחברות הביטוח, קרנות הפנסיה ובקופות הגמל.
במחלוקת התלמודית הזאת בנק ישראל טוען "כולה שלי". מנגנון הפיקוח על הבנקים מבוסס על תשתית מקצועית ותיקה ועתירת כוח אדם, שחסרה למפקח על שוק ההון והביטוח. בעיקר אחרי המהפכה שהוציאה משליטת הבנקים את הקופות והקרנות ופיזרה אותן בין בתי השקעות בקשת רחבה שמעל ומעבר לכוח הפיקוח של האוצר.
עומק המחלוקת כבר השתקף בדיוני ועדת בכר אבל זו נמנעה מהכרעה מחשש לדחייה ממושכת ביישום הרפורמה. הוועדה הטילה על שר האוצר ליישב את המחלוקת עד מאי 2005. השר בנימין נתניהו לא הצליח, ספק אם בכלל השתדל, ואחר כך התפטר ערב ההתנתקות. גם מחליפיו לא הפשירו את הקרח. ערב הבחירות האחרונות חמק נתניהו, בתשובה לשאלתנו, מהתחייבות לפרוע את השטר גם כראש הממשלה.
הנגיד פישר, קובע בנקודה זו, בסיכום הרצאתו האחרונה והמגוונת, כי "בהתמודדות עם שבריריות פיננסית עתידית, עלינו לטפל בחולשות שהובילו למשבר הנוכחי, בין השאר ביריבויות בין גופים שעלולות למנוע רפורמות רצויות בפיקוח על המגזר הפיננסי".
פישר מציין את הצורך הקיים של הרשויות לכונן "רגולציה ופיקוח כלל-מערכתיים" כדי לשמר את היציבות הכלכלית ולקדם צמיחה. השאלה, שהוא עצמו מתחבט בה, היא מהם ההסדרים המוסדיים האופטימליים להגשמת המטרה הזאת. מסתבר שההתלבטות היא אוניברסלית. הנגיד מצביע על הכיוון: "רבים מטילים אחריות זו על הבנק המרכזי".
הוא מצטט את המלצת האוצר האמריקני להטיל על הפדרל ריזרב את הסמכויות לפיקוח "על כל פירמה פיננסית שהשילוב של גודלה, מינופה וקשריה ההדדיים עלולים לאיים על היציבות הפיננסית במקרה שהפירמה תיכנס למצב של כשל - גם אם היא מחזיקה בבעלותה מוסד שפיקדונות החוסכים בו מבוטחים". בינתיים, הפיקוח מפוזר בין גופים שונים, והתיאום ביניהם כרוך בקשיים, שהאוצר חותר לטפל בהם.
לעומתו האוצר הבריטי, תחת שלטון הלייבור, מהסס. בבריטניה כבר קיימת רשות-על ציבורית לשירותים פיננסיים שהיא הרגולטור המאוחד של המערכת, אבל יעילות המודל שנויה במחלוקת. ממשלת הלייבור מודעת לגישור הבעייתי הנדרש בין שמירת היציבות הפיננסית להבטחת היציבות הכלכלית. מצע המפלגה השמרנית קורא לבטל כליל את הרשות ולרכז את הפיקוח הבנקאי והכלל-מערכתי בידי הבנק המרכזי של אנגליה.
"ספק בעיני אם קיים מודל אחד מיטבי", אומר פישר, ככל הנראה בהתבטאות פומבית מפורטת ראשונה המכוונת לקראת הדיון הציבורי הקרוב בישראל בסוגיה זו. מובן שאין לו ספק שהפיקוח הכלל-מערכתי צריך להתנהל במסגרת הבנק המרכזי. הוא מחמיא למפקח על הבנקים על "זרימת המידע ממחלקתו החיונית להתמודדותנו עם המשבר הנוכחי".
בעיני הנגיד, הסיבה העיקרית לריכוזיות הזאת היא כי "לזרימת מידע יש חשיבות מכרעת לקבלת החלטות מדיניות בעתות משבר. עובדה פשוטה היא שבתוך ארגון המידע זורם ביתר קלות מאשר בין ארגונים. מי שלא חיו בביורוקרטיות אולי יטענו כי ניתן להבטיח זרימת מידע מהירה ומדויקת בין מוסדות. יתכן שהדבר אפשרי אך אין זה הכלל".
עם זאת, פישר כבר חותר לפשרה על פי המודל ההולנדי, של חלוקת עבודה בין הבנק המרכזי לבין האוצר בלי לקרוא לילד בשמו. הפיקוח הכלל-מערכתי לשמירת היציבות בצד הפיננסי יופקד בידי בנק ישראל. הפיקוח על התנהגותם העסקית של המוסדות הפיננסיים יכול להתנהל "בארגון אחר ואף להתפצל בין ההתנהגות הנוגעת לקשרים עם הצרכנים לבין ההתנהגות הנוגעת לקשרים עם המשקיעים".
הנגיד מצביע על הפשרה למרות דעתו כי במשק קטן כמו ישראל, הטיעון התומך בריכוזיות הרגולציה והפיקוח בידי גוף אחד, יהיה ברוב המקרים חזק יותר, שכן בניהול של כל ארגון גדול במערכת גדולה ומורכבת קיימים חסרונות לגודל. בארה"ב, למשל, "סביר שהמערכת הפוליטית תנהג בזהירות בנוגע להקניית כוח רב מדי למוסד עצמאי יחיד כלשהו". לפיכך נראה לו כי שם, הפיקוח יישאר מפוזר בין מספר מוסדות למרות קשיי התיאום ביניהם.
מדוע בכל זאת ממהר פישר להמליץ על פיצול הסמכויות? התשובה נרמזת בין השורות של הרצאתו: "חוק בנק ישראל החדש, שאנו מקווים כי יעבור בכנסת בזמן הקרוב, מציין תמיכה ביציבות הפיננסית של המשק, כאחת משלוש המשימות העיקריות של הבנק. יכולתו של בנק ישראל לעמוד במשימה זו רק תתחזק ביישום מודל הפיקוח ההולנדי (המפוצל) על יציבות המגזר הפיננסי אם יופקד בידו הפיקוח הפיננסי הכלל-מערכתי".
לא הבעת עמדה נחרצת אלא יותר חומר למחשבה ולהכשרת הקרקע. פשרה אופיינית לפישר, שיודע לשחק גם את הפוליטיקאי החלקלק, והיכרותו את היריב נובעת מהלקחים המרים אותם הפיק ממאבקי הכוח עם האוצר. תורמת לכך גם היכרותו את התנהגות המערכת הפוליטית המקומית. קטנה ככל שתהיה היא עדיין לוקה ב"סינדרום המעצמה".