הוא היה פלירטוט עם גומות שליטף לי את האגו

בלי להבין מי אני או מי הוא, בלי להרגיש עירומה בביקיני הקטן מולו, למרות שמבטו סקר אותי פעם או פעמיים, הרגשתי בעיקר נוח וצחקתי מכל אמירה שנונה שלו, עד שהשמש ירדה לה ואני קמתי ללכת ולהשאיר את הזיק בעיניים מאחור

הוא לא שאל לשמי. בלי משפטי פתיחה מסעירים. בלי גומות חן או עיניים ירוקות, פתאום בתוך אי החיים השלווים, הוא הקפיץ לי את הלב לדקה וחצי.

 

הים בשבילי הוא קרנבל גדול של חבורת חברים עליזה עם המון כסאות, מגבות צבעוניות ובגדי ים ססגוניים, גופות חשופים שמבליטים כל רצועת עור בוהקת, המולה טובה, אלכוהול, פטפוטים וצחוק. אבל הים בשעות של בין הערביים סוכך אותי בשלווה ורוגע שאין כמוה.

 

אני שוכבת לי על מיטת השיזוף, מביטה על המים, נשמתי מתרחבת למראה הנצנוצים על הכחול של הים. הרוח כל כך מלטפת, השמש כבר פחות יוקדת, מחממת בנעימות את גופי, אני שואבת לתוכי את כל השלווה הזאת ומתרווחת לי.

 

ביקשתי לעצמי שעתיים קצת אחרות. שעתיים של שקט וטעם מלוח, והנה אני לבד על החוף מול מים כחולים ואופק קסום, ובדיוק כשסובבתי מעט את הראש בכדי להוציא את הספר מהתיק שמעתי קול גברי שואל:

 

"תשתי איתי בירה?".

 

הבגד ים אמנם קטן ומבליט את השיזוף אבל על אצבעי מתנוססת לה טבעת אירוסים גדולה ובולטת, כשאליה צמודה טבעת עגולה כדת וכדין שלא ניתן לטעות במה שהיא מייצגת. אני מחייכת ומרימה חמש אצבעות מטופחות מול עיניו כדי להבליט את עיגולי הזהב הלבן על האצבע שהוא פספס.

 

קשה לי לראות את הגבות שלו כי הן מוסתרות תחת משקפי שמש, אבל אני בטוחה שהן מורמות בתמיהה מעושה.

 

"הצעתי בירה, לא חפוז…", אמר.

 

"דבר אחד מוביל למשנהו…", אני מחייכת בנחמדות ופותחת את הספר כדי לסמן לו שאני משתוקקת להישאר לבד.

 

הוא מתיישב על החול, מקפיד לא לחדור לטריטוריית הספר שלי ושותק.

 

אני מרגישה איך הדם שלי מטפס מעלה אל הלחיים

מבט אחד מהיר בגוש השתיקה המביכה ואני יודעת שהוא לא ממש כוס התה עם הנענע שלי, והוא בהחלט גם צעיר ממני בכמה שנים. אני לא רועה בשדות זרים, אך כשמגיע פלירטוט הגון עם גומות וריבועים בבטן שמלטף לי בנעימות את האגו, אני לפעמים שוקלת בחיוב לתת לו מרחב כניסה למתחם שלי.

 

והוא - חסר גומות חן מהפנטות, אין בפניו ולו תו מעוצב אחד כמו הגברים המסוקסים בפרסומות, והריבועים בבטן דורשים עבודה יסודית יותר כדי להתנוסס על פוסטר באיילון . בפנים הזרוע שלו מוטבע קעקוע של אותיות לטיניות ולמרות שאין לי מושג מה כתוב שם, אני מרגישה איך הדם שלי מטפס מעלה אל הלחיים ואני מופתעת לשמוע את קולי אומר לו:

 

"טובורג".

 

"ירוק או אדום?", הוא מרים את משקפי השמש שלו ומגלה זוג עיניים חומות עם ניצוץ שובב ששולח קרניים סמויות שפוגעות בי בבטן הרכה.

 

"אדום", אני מסיטה את עיניי מהזיק הזה שמתגורר בתוך הלבן של עיניו.

 

דקותיים וחצי כדי לנער את המחשבה ולנסות להבין מה גורם לי להיענות לחיזוריו של עלם חן, במקום רק לאמץ את המחמאה ולספוג אותה והוא מגיח עם שני בקבוקים, נותן אחד בידי, משיק את שלו בשלי ומתרווח על החול לצידי.

 

המילים זורמות וקולחות להן בינינו

ללא שמץ של מבוכה, המילים זורמות וקולחות להן בינינו ואני מרגישה כאילו הוא מכר ותיק מימי התיכון הקסומים. בלי שמות, בלי פרטים מזהים, בלי להבין מי אני או מי הוא ומה יש באמתחתנו, בלי להרגיש עירומה בביקיני הקטן מולו למרות שמבטו סקר אותי פעם או פעמיים, הרגשתי בעיקר נוח וצחקתי מכל אמירה שנונה שלו עד שהשמש ירדה לה ואני קמתי ללכת ולהשאיר את הזיק בעיניים מאחור.

 

"אל תלכי", הוא אומר בחן.

 

"אני מאוהבת", אני עונה לו, "באחד יחיד ומיוחד, עם עיניים ירוקות שממלא את ימיי בקסם ואת לילותיי בעונג".

 

הוא צוחק צחוק גדול ומשחרר, מספר לי שאני נשמעת מליצית, כמו דמות בסרט רומנטי ודביק ומושיט לי כף יד ללחיצת פרידה.

 

"קוראים לי אלכס", אני אומרת לו.

 

"אלכס הבת", הוא שוב מגלגל צחוק, הפעם קטנטן, ואותו הדם שעלה ללחיים מקודם נוזל במהירות שיא לרגליים שלי, משאיר את פניי ללא האודם שסמק בהן קודם.

 

"יש אחת כזאת במדור יחסים בynet", הוא ממשיך.

 

אני מעמידה פני מופתעת והוא מיד מתנצל. "אני קורא את הטורים במדור, מגיב קבוע בטוקבקיה". נדמה לי שקול ההתנצלות משתנה לטון גאה יותר.

 

"אני חייב לציין שיש שם קהילת מגיבים די קבועה ומעניינת ...את מוזמנת לבקר בעולם הוירטואליה כשיהיה לך זמן...", הוא עוצר לפתע, מביט בי והזיק בעיניו מתחדד.

 

"לאחת מהן קוראים אלכס הבת", הוא מעמיק בי לרגע את המבט ואז נופל האסימון, "והיא גם מתהדרת בטבעת על האצבע ובבעל ירוק עיניים....".

 

חשבתי שאני סמויה בתוככי עולם הוירטואליה... ועכשיו יש שם בחוץ עלם חן מתוק שיודע מי אני וסירב בכל תוקף לגלות לי את כינויו.

 

האימייל של אלכס