פוטורומן

גילה אלמגור חוגגת 70 ומציינת 50 שנה לרומן בינה לבין מצלמת הקולנוע הישראלי. לרגל מחווה שתיערך לכבודה במסגרת הפסטיבל הבינלאומי לסרטי נשים, נזכרנו ביחד איתה ברגעים הכי יפים, קשים ומרגשים שלה בקריירה

אמיר קמינר פורסם: 02.09.09, 09:53

גילה אלמגור, מלכת הקולנוע הישראלי, חוגגת השנה 70 ומציינת יובל של עשייה קולנועית. במהלך הקריירה המפוארת שלה היא שיחקה בכ־50 סרטים, בהם שוברי קופות ("סאלח שבתי", "מבצע יונתן") וכישלונות זניחים, תפקידים בלתי נשכחים וגיחות קטנטנות בסרטים אחרים. היא זכתה בפרסים בינלאומיים והפכה לבת בית בפסטיבלים ברחבי העולם.

 

לכבוד יום ההולדת וחגיגות היובל, ייערכו השנה לאלמגור מספר מחוות, מפריז ועד סין. גם הפסטיבל הבינלאומי ה־6 לסרטי נשים, שייערך ברחובות, מצטרף לחגיגות ומקדיש לה מחווה.

 

תחת הכותרת "הנשים הישראליות של גילה אלמגור" ייערך ביום חמישי, 10 בספטמבר, בשעה 20:00 בקולנוע חן בעיר, אירוע במסגרתו יוקרן סרט תיעודי על אלמגור ולאחריו ייערך דיון. לכבוד יום ההולדת וציון אבן הדרך בחייה, החלטנו גם אנחנו לערוך לאשה הגדולה של הקולנוע הישראלי מחווה משלנו וביקשנו ממנה להיזכר בכל הרגעים הבולטים והמשמעותיים בקריירה שלה.

אלמגור. ויתרה על הוליווד כדי להקים משפחה (צילום: רפי דלויה)

 

הסרט הראשון: "חולות לוהטים" (1960)

"'חולות לוהטים' של רפי נוסבאום היה הסרט הראשון שלי. קיבלתי את התפקיד אחרי שהופעתי כבר בחמישים סרטוני פרסומת והסברה. היה לי ב'חולות לוהטים' תפקיד קטן, גילמתי את אשתו הקיבוצניקית של אורי זוהר.

 

הייתי אז בתקופת הבלונד שלי. זה היה סרט חלוצי, אך רע. כאן התחיל הרומן שלי עם המצלמה. כמו כן, בזכות 'חולות לוהטים' נסעתי בפעם הראשונה בחיי לאירופה: בגמר הצילומים, המפיקים לא אהבו משום מה את הקול של דליה לביא, כוכבת הסרט.

 

זה כל כך אידיוטי, כי מיד אחריו היא פצחה בקריירה של זמרת והקול הצרוד הנהדר שלה היה כרטיס הביקור שלה. אז נסעתי לגרמניה, לעשות דיבוב לתפקיד של דליה, ומישהי אחרת עשתה את הקול שלי. עבודת הדיבוב היתה אמורה להימשך שבועיים, אבל גמרתי אותה תוך חמישה ימים, וכך יכולתי לטייל והתחלתי לראות את העולם".

 

התפקיד הכי טוב: "מצור" (1969)

כשהיא מתבקשת להכריע, אלמגור בוחרת בתפקידה כתמר, אלמנת צה"ל המתאבלת ב"מצור" של הבמאי ז'ילברטו טופאנו, כתפקיד הטוב ביותר שעשתה. "יש משהו מרשים באיפוק של הדמות. זהו סרט פמיניסטי מאוד, בתקופה בה עשו סרטים על מאצ'ואים וחבר'ה.

 

פתאום עושים סרט על אשה שהיא אלמנה צעירה, שעומדת מול סביבה גברית ועושה מה בראש שלה. כולם באים ומנסים לחסום אותה ולשמור עליה מתוך רצון טוב, והיא עומדת על שלה. זהו סרט עם אמירה מאוד חשובה. 'מצור' היה גם הפקה משפחתית - הרעיון היה שלי והייתי מעורבת בכתיבת התסריט, אישי יענק'לה אגמון הפיק את הסרט הנהדר הזה".

לא מתחרטת על כלום. מתוך "פורטונה"

 

התפקיד הכי גרוע

"השתתפתי בהרבה סרטים שהיו גרועים בכל פרמטר, ולא אהבתי את העשייה ואת התוצאה שלהם", מצהירה אלמגור. "אל תשכח שבמשך תקופה מאוד ארוכה לא היו כאן בתי ספר לקולנוע ואנשים ביימו על סמך צפייה בסרטים. מי ידע אז מה זה המשכיות ותסריט?". אלמגור מסרבת לנקוב בשמות ומכריזה: "אני לא מתחרטת על כלום".

 

אמהות וזונות

למרות המגוון, אפשר למצוא שני תפקידים שחוזרים ברפרטואר של אלמגור: אמהות וזונות. היא גילמה אמהות בלתי נשכחות, גם קומיות ("אמי הגנרלית") וגם דרמטיות (מ"הקיץ של אביה" בו נכנסה לתפקיד האמא הפרטית שלה ועד "ידיים קשורות" בו שיחקה אמו של נשא איידס).

 

"יצא לי גם לגלם אמהות של במאים. ב'הבית ברחוב שלוש' היתה לי הזכות לגלם את אמו של הבמאי משה מזרחי, בעוד אמו האמיתית הופיעה בתפקיד הסבתא. בהמשך גילמתי את האמהות של מיכל בת אדם ודינה צבי ריקליס. אני גם אוהבת את תפקידי האמהות שעשיתי ב'לילסדה' ו'שחור'".

 

מאז שאלמגור הופיעה ב"אלדורדו" (1963) בתפקיד מרגו הזונה המרוקאית, היא לוהקה לא פעם לתפקידי פרוצות. "מנחם גולן בכלל לא ייעד אותי לתפקיד הזונה. הוא רצה שאהיה עורכת הדין. אני התעקשתי לעשות מבחן בד לתפקיד הזונה, ולאור התוצאה הוא ויתר למעני על זיווה רודן, שהובאה במיוחד מהוליווד. גילמתי אומנם הרבה זונות, אבל הן שונות אחת מהשנייה. הזונה היא רק המקצוע של האשה אותה אני משחקת".

 

הסרט הכי אישי: "הקיץ של אביה" (1988)

בשנות ה־80 חוותה אלמגור משבר חמור בקריירה שלה, ונותרה מחוסרת עבודה: "שש שנים של יובש מוחלט, בהן אף אחד לא רצה אותי". מתוך המצוקה, התסכול והייאוש היא ישבה לכתוב את זיכרונות ילדותה הקשה: אביה נהרג לפני שנולדה והיא גדלה עם אם ניצולת שואה ופגועת נפש.  

עם קאיפו כהן, מתוך הסרט "הקיץ של אביה"

 

התוצאה, כידוע, היתה ספר, מחזה יחיד וסרט הנושאים את השם "הקיץ של אביה". בסרט, שביים אלי כהן, אלמגור גילמה את אמה. "זה סרט שבא מהבטן שלי. כמה אנשים זוכים לראות פרק בחיים שלהם קורם עור וגידים על המסך? זה היה מרגש וזכות גדולה לשחזר את הסצנות של ילדותי וללבוש את הבגדים של אמא שלי. בזכות התפקיד הזה קיבלתי המון פרסים בפסטיבלים בינלאומיים, כולל 'דב הכסף' בפסטיבל ברלין. עד היום מציגים אותו בכל העולם".