נזיר מג'לי, תושב נצרת, הוא סופר, עיתונאי ופרשן לענייני ישראל בעיתון הערבי "א-שרק אל-אווסט", היוצא בלונדון, ובכמה ערוצי טלוויזיה ערביים.
נזיר, מי אתה? איך אתה תופס את הזהות שלך?
אני אדם, וזה קודם כל. אחר-כך אני ערבי, פלסטינאי, וישראלי.
מה אומרת לך כל אחת מהזהויות האלו? מה פירוש, למשל, היותך ערבי?
אני ערבי-פלסטינאי ואני אומר את זה באהבה וגם קצת מתפאר בזה. אני מאוד גאה בשורשים הערביים שלי, ואוהב את המסורת ואת התרבות הערבית. כמובן שיש בתרבות הערבית הרבה דברים רעים שאני נלחם בהם, ואין לי בעיה לדבר על זה בגלוי, אבל בעיקר התרבות הערבית היא בשבילי מקור לגאווה. אני רוצה לחזור לתרומה של הערבים לציוויליזציה האנושית, כמו שהייתה בתקופה שהם היו בראש הפירמידה שלה. לכן אני כערבי מאד רוצה שנגיע לשלום אמיתי בכדי להתפנות מהסכסוך הערבי-ישראלי, להשאיר אותו מאחור ולחזור לדברים העיקריים בתרבות שלנו. אני רוצה שהתרומה הערבית לאנושות תחזור, לא בנפט אלא בהומניזם שנמצא במסורת שלנו, שהוא מאוד נעלה. חמימות ביחס האנושי, אהבה אמיתית מתוך הלב, נדיבות וראש פתוח כמו המדבר, שאין בו שום גבולות.
ומהם הערכים שקשורים בהיותך ישראלי?
כמו שאני גאה להיות ערבי-פלסטינאי אני גם גאה להיות ישראלי - בחשיבה שלי, בסולם העדיפויות שלי, ברצון שלי לראות את החיים כאתגר, לחשוב תמיד על התפתחות בכל תחום, החל מניקיון הרחובות ועד להעלאת אורך החיים הממוצע. וגם מהצד הרוחני. למשל, כשאני שומע את "ואהבת לרעך כמוך", זו מבחינתי סיסמת חיים. שום דבר לא יכול להיות יותר הומאני ועילאי מאשר האמירה הזאת. זו אמירה שמסכמת את מהות האנושיות, את כל היופי שבאנושות. ולולא הישראליות שלי, לא הייתי מגיע לשם.
ומהם הערכים שלך שקשורים בהיותך בן אדם?
בשבילי, ערך האדם הוא מעל לכול, ואני רוצה להגיע לכך אצל כולם. אני גם חושב שאנחנו עוד לא ניצלנו יותר מכמה אחוזים מהאנושיות שלנו, מהרוחניות שלנו. ובסופו של דבר זה העיקר, וזה מה שאני רוצה להגיע אליו. בינתיים המצב הוא שאנחנו עצמנו שמים מוקשים בדרכנו, ולא מגיעים לממש את היכולות האלו. אבל תמיד צריכים לזכור שיש לנו אותן, ושאנחנו לא מממשים אותן רק בגללנו, בגלל כל מיני הגדרות אחרות שמגבילות אותנו, כמו ההגדרות של ערבי, פלסטינאי, יהודי, ישראלי. אבל כל הגדרה שמגבילה אותנו בלאומיות או בסוג אחר של שייכות מונעת מאיתנו מלהגיע להכרה האמיתית בכך שאנחנו קודם כל בני אדם.
אני שומע אותך אומר שהזהות שלך כבן אדם היא בעלת ערך יותר גדול בעיניך מאשר הזהות הלאומית או האתנית. האם הבנתי נכון?
בודאי. אני מודה באשמה. הלאום הוא דבר משני אצל כולנו. אלוהים ברא אותנו בני אדם ולא חילק אותנו לעמים ולשבטים. אנחנו עשינו את זה, כל אחד בדרכים המתוחכמות שלו. וכמו שאמרתי, הזהות הלאומית מגבילה אותנו. זה כך בכל העולם, אבל אצלנו יותר בגלל שיש לנו פה סכסוך עקוב דם. אבל אני בטוח שעם הזמן נעזוב את הנושא הזה של ערבי ויהודי ומוסלמי ונוצרי ונתמקד בעיקר, שהוא האדם ההומאני. זה העתיד, ולכן אני מגדיר את הזהות שלי קודם כל מהצד הזה.
איך אתה מדמיין לעצמך את החברה האידיאלית, האוטופית, של העתיד?
האמת היא שאני לא כל-כך מתחבר לרעיון של אוטופיה. אני אוהב מאוד את הבדיחות שמספרות על השעמום שבגן עדן. שעמום! כשהכול טוב, הכול יפה, הכול בסדר... אני לא חושב שהבן-אדם בנוי כך. אני מאמין שהאדם צריך משהו מאתגר, ולא תמצא משהו מאתגר ללא תחרות. אני רוצה שיהיו הזדמנויות שוות לכל אדם להשתתף בתחרות, אבל חייבת להיות תחרות. האדם צריך לדעת שאם הוא עושה משהו הוא מקבל תמורה, לא עושה – לא מקבל. רק כך אנחנו נמשיך להתפתח.
אני שומע אותך אומר – ותגיד לי אם לזה התכוונת – שהדחף להתקדם, להתפתח,
הוא בשבילך מרכיב מרכזי באוטופיה. זאת אומרת שהאוטופיה שלך היא בעצם אוטופיה של התפתחות.
כן. היא אוטופיה של תהליך, ולא של מצב נייח. האוטופיה שלי היא להמשיך להתקדם. כי התקדמות העולם הזה אין לה סוף. אני מאמין שהעולם יילך ויתפתח ואנחנו נגלה עוד ועוד דברים חדשים, והם תמיד יהיו מעניינים ותמיד יהיו מאתגרים. אנחנו נגלה הרבה דברים אחרים ביקום – המון דברים חדשים! והם יאתגרו אותנו, ישנו את החשיבה שלנו, יעבירו אותנו למקומות אחרים. כל מה שאנחנו עכשיו מדברים יראה כשטויות לעומת מה שיהיה.
אז אני מאמין שהעולם מתפשט ומתרחב למשהו גדול ורחב מאוד – שאין לו גבולות. לכן האוטופיה שלי היא באמת בלי גבולות. אני מאמין בזה ואני שמח מפה, מעכשיו, על מה שיהיה. אני מאמין בכיוון החיובי של ההתפתחות. זו האוטופיה שלי.
![]()
עורך המדור, עמיר פריימן הוא יזם התפתחות תודעתית-תרבותית בחינוך, אמנות, החברה האזרחית, תקשורת ופוליטיקה. לראיונות המלאים לחצו כאן