"למה אתה לא אומר לי שאתה אוהב אותי?"

אני מתחיל לגמגם תשובה בלתי ברורה, אבל אלינור לא מפסיקה: "אני יודעת שאתה אוהב אותי, אני רואה את זה במבט שלך, אבל אני רק רוצה לשמוע אותך אומר את זה מידי פעם...". סיפור

אני פוקח את עיניי בזהירות, ההרגשה שישנתי יותר מדי שוב מכה בי, מין כאב ראש עמום כזה ויובש בגרון. התבוננות קצרה בשעון מראה לי שכבר אחרי עשר. אני קם בבהלה, ואז נזכר שיום שישי, אני לא עובד היום. מצד שני ביקשתי מאלינור שתעיר אותי לפני שהיא הולכת לעבודה, היא בטח שוב שכחה.

 

אני פשוט מעריץ את הבחורה הזו, בחיים לא הייתי עומד בכל מה שהיא עושה. מעולם לא הודיתי בזה בפניה, אבל למרות שכלפי חוץ זה אני נראה כמו עוד גבר טיפוסי שיודע מה טוב עבורו, הייתי הולך לאיבוד בלעדיה לחלוטין.

 

הראש עדיין כואב, אני הולך להכין קפה. זהו, הריח של הקפה עובר דרך נחיריי אל תודעתי וכאב הראש מתחיל להתפוגג. אני מסתובב אל שולחן המטבח הקטן שאלינור בחרה ואני שנאתי מהרגע הראשון, ובין מצמוץ אחד לשני אני קופץ בבהלה כשאני רואה אותה יושבת מולי ומחייכת.

 

"אלוהים, אלינור! למה לא אמרת כלום?" אני תוקף, ומתרכך מיד, מתכופף לתת לה נשיקת בוקר טוב קטנה, ולרגע נדמה לי שאני לא מצליח להרגיש את השפתיים שלה, עדיין לא התעוררתי. "בוקר טוב יפה שלי", הקול שלי כבר נשמע אחרת.

 

החיוך שלה גדול ושיניה בורקות, שיערה החום ארוך כל כך וחלק. היא נשענת על כפות ידיה ואומרת לי שאנחנו צריכים לדבר.

 

"את לא עובדת היום?" אני מתעלם לחלוטין מהמשפט שבדרך כלל היה מלחיץ את הגבר הטיפוסי. בתוך תוכי אני יודע שאלינור ואני נועדנו זה לזו. היא שילוב של מאהבת מדהימה עם חבר הכי טוב בעל אופי קצת אימהי.

 

היא לא עונה לשאלה שלי, ונראה שהמבט שלה רציני לפתע. האווירה הטובה שהיתה עד לפני דקה נעלמה.

 

"למה אף פעם אתה לא אומר לי שאתה אוהב אותי?" היא יורה. אני מתחיל לגמגם תשובה בלתי ברורה, אבל היא לא מפסיקה: "אני יודעת שאתה אוהב אותי, אני רואה את זה במבט שלך, אבל אני רק רוצה לשמוע אותך אומר את זה מידי פעם..."

 

חשבתי שעצם זה שאני נשאר אמור להגיד לה הכל

אני מתבונן בה, היא נראית עצובה. מאיפה הגיע כל התסכול הזה פתאום לאחר כל השנים שאנחנו יחד? מהרגע הראשון היא התוודעה לכך שאחרי הכל שאני סוג של איש מערות, ובלשון המעטה לא אוהב להפגין רגשות. תמיד חשבתי שעצם זה שאני נשאר אמור להגיד לה הכל. נראה שעבורה אין זה נכון לגמרי.

 

"אבל את יודעת שאני אוהב אותך, יש לך ספק שאת הדבר הכי טוב שאי פעם קרה לי?" אני מנסה לרכך אותה.

 

"אז למה בשנתיים האחרונות שאנו גרים בהן יחד אתה אף פעם לא מחבק אותי כשאתה נכנס? למה אתה אף פעם לא קיבלתי ממך פתק נחמד או מחמאה סתם כך?"

 

לא יכולתי לחשוב על כלום מלבד זה שהיא צודקת. אני אמנם לא מסוג הגברים שיכתבו פתק רומנטי וחמוד לבת זוגן, אבל היא בחורה, והיא הבחורה שאני אוהב. וגם אם אין התכונה הזו משהו טבוע באופיי, יכולתי לעשות את זה מידי פעם בשבילה. מה היה נורא אם הייתי מעלה לה חיוך כמו שהיא מעלה לי כשהיא מוותרת על תוכנית טלוויזיה שהיא אוהבת ורואה איתי את המשחק של מכבי ביום חמישי?

 

"אבי..." היא אומרת את שמי והוא נשמע מהדהד מעט לפתע. "אני לא רוצה שתהיה מישהו אחר, אני אוהבת אותך ויודעת שזה מה שאתה, ולא סתם בחרתי לעבור לגור איתך ולא לשווא אני רואה את העתיד שלי רק איתך. פשוט לפעמים אני צריכה קצת את החום, את החיבוק הזה ללא סיבה. שתראה לי שאתה מעריך אותי גם כשאני לא עושה דבר".

 

עכשיו כבר התחלתי להרגיש רע, חבל שאני שומע את זה רק עכשיו. כי אם יש מישהי בעולם שבשבילה הייתי הופך מהגבר שאין לו בעיה ללכת עם אותם גרביים יומיים ברציפות לגבר שקושר ורד לתיק של בת זוגו – זו אלינור.

 

להגיד לה שהיא צודקת? אבוי לאגו הגברי שלי

אני מתלבט אם לנסות להתגונן, לתקוף בחזרה, או להגיד לה שהיא צודקת ואני אקח זאת לתשומת לבי. לתקוף בחזרה לא בא בחשבון – היא המלאכית שלי. להתגונן גם לא מתקבל, אני עלול להיראות אשם. ולהגיד לה שהיא צודקת? אבוי לאגו הגברי שלי.

 

אני מחליט לא להגיב בצורה רשמית, אבל בתוך תוכי לקחת את הדברים ברצינות ולנסות לשנות אותם. בזמן שאני חושב, אני שם לב שהיא בוכה. אני לא יכול לעמוד בפניה כשהיא כך, לכן אני עוזב את הקפה וניגש אליה, מלטף את שיערה בעדינות. כשהיא לא מרימה את פניה אלי, אני כורע על ברכי לידה, מחבק אותה חזק חזק, וכשנדמה לי שהבכי שלה נרגע מעט – לוחש על אוזנה "אני מצטער...".

 

"אתה לא חושב שזה קצת מאוחר מדי?" היא מתבוננת בי בעיניים דומעות, כל כך יפה. ואני מרגיש כה רע על שבזבזתי את כל התקופה הזו איתה מבלי להעניק לה את החום שרצתה. טיפש הייתי שלא עברה המחשבה בראשי לבד.

 

"אני מצטער אלינור שלי... אני מצטער, את צודקת.. " אני שובר בן רגע את האגו הגברי שלי לנוכח דמעותיה.

 

"אבי, תסתכל עלי..." קולה נרגע לפתע. אני מתבונן בה והיא בי.

 

"כבר מאוחר מדי, אני סולחת לך, דע שלנצח אוהב אותך..."

 

אני פוקח את עיניי בבהלה. שוב יש דמעות על הכרית. פעם חמישית שאני חולם את אותו החלום בדיוק מאז שאלינור הלכה ממני. אני לא חושב שיש די מילים לתאר את תחושת ההחמצה שאני מרגיש. אילו יכולתי להתחיל הכל מההתחלה, הייתי אומר לה בכל בוקר כמה אני אוהב, ולעולם לא הייתי יוצא מהבית בלי לחבק אותה.