מיומנו של מורה מתחיל: על קו הזינוק

"צריך לאהוב את כל התלמידים כל הזמן - גם את אלו שפשוט לא שמים לב שבין הלוח אליהם יש מורה. ואני תוהה: את כולם? גם אם אני במשרה חלקית?". מורה חדש מספר על צעדיו הראשונים בבית הספר והחוויות שעוברות עליו בין כתלי המוסד החינוכי. שלום כיתה א', מהצד השני

יובל סרי פורסם: 06.09.09, 14:51

הלילה שלפני

בלילה שבין ה- 31/8 ל- 01/09 לא הצלחתי להירדם. ניסיתי כל שיטה אפשרית: ספירת תלמידים, ניסיון נואש נוסף להבין מתוך טבלאות השכר של משרד החינוך מהי המשכורת הצפויה לי ואפילו עיון מאולץ באחד המאמרים המשעממים ביותר מקובץ המאמרים של מבחן הגמר המסכם את התואר השני שלי בפילוסופיה יהודית שמתקיים בסוף החודש. אך גם מאמר זה - שבבוקרו של יום רגיל שולח אותי לעולמות עליונים תוך שניות ספורות - לא הצליח להרדים אותי. בסופו של דבר ויתרתי והבנתי כי בלילה זה, המציין את תחילת הקריירה שלי כמורה, כבר לא אצליח להירדם מרוב התרגשות.

 

היום הראשון

יום הלימודים הראשון נפתח בטקס. במהלכו התבוננתי בתלמידים הפזורים להם בחצר בית הספר. החזרה לתיכון כמורה מרתקת. הדחף הראשוני, שלי לפחות, היה לנסות לזהות את הקבוצות השונות של התלמידים: ה'מקובלים', ה'מורדים', 'החנונים' ושאר ירקות. התלמידים שהכי מסקרנים אותי הם אלו שמביטים בך כאומרים: 'עזוב אותך המורה, אני מגניב מדי בשביל ללמוד'. רגעים כאלו מעלים בי מחשבה הממלאת אותי סיפוק: 'אני הרבה יותר מגניב מהילדים האלה. חייתי את הסצנה התל אביבית כמה שנים, הייתי בהודו ובכלל אני חי על הקצה'. רגע, אומרים עדיין 'מגניב'?!

 

לאחר שהתפעלתי מכך שיש לי תא משלי (!), בחדר המורות יצאתי למסדרון לעבר השיעור הראשון שלי. בדרך הבחנתי בתלמיד בן עדת יוצאי אתיופיה שלפתע בלט יותר מתמיד על רקע לובנם של קירות בית הספר הממלכתי בו אני מלמד. באותו הרגע התחוור לי נזקה ארוך הטווח של הפרשה המכוערת בפתח תקווה והסערה הציבורית שבאה בעקבותיה: במשך שנים נאבקת קהילת יוצאי אתיופיה בכדי להתערות בחברה הישראלית ולהיקלט בה ואכן בשנים האחרונות פחתו הדיווחים הפופוליסטים על "האתיופי/ת הראשונ/ה שהפכו לקצין/רופא/ד"ר'".

 

נראה היה שאנו בתחילתה של הדרך הנכונה. האירוע האחרון טרף את הקלפים מחדש שכן עכשיו הוחזרה עדת יוצאי אתיופיה להיות קבוצה נבדלת המשמשת כלי במשחקם של פוליטיקאים וכלי תקשורת ציניים ש"נחלצים" לעזרתם ומתעלמים משורש הבעיה הנעוץ בהפרטת בתי הספר ובפקפוק בכשרות יהדותם של יהודי אתיופיה על ידי הממסד הרבני המחייב אותם לפנות אך ורק לבתי ספר דתיים.

 

השיעור הראשון

בדרך לשיעור מחשבת ישראל בכיתה ח', שחזרתי בראשי פרקים נבחרים מלימודי תעודת

 ההוראה וגם עצות של המנחות הפדגוגיות ממכון הרטמן: פירמידת הצרכים של מסלאו, תורת שלבי ההתפתחות של פיאז'ה, לזכור שהם רק ילדים, שהם הולכים לבדוק את הגבולות שלי כל הזמן, לזכור שצריך לאהוב את כל התלמידים כל הזמן - גם את אלו שפשוט לא שמים לב שבין הלוח אליהם יש מורה. ואני תוהה: את כולם? גם אם אני במשרה חלקית?.

 

"איך קוראים לך? בן כמה אתה?" - צעק לעברי אחד התלמידים ואני סימנתי לעצמי את הליצן של הכיתה. הישג יפה יחסית לזמן הקצר שאני שוהה בה. הצגתי את עצמי והקראתי שמות. טלפון נייד צלצל. צפוי. זה הזמן להוכיח את קשיחותי: החרמתי את הטלפון עד סוף השיעור והבהרתי לתלמידים שאני רגיש למראה ולצלילים של טלפון. שיזהרו. הישג שני כבר בכיסי.

 

זהו. השיעור מתחיל. סוף סוף אוכל להמם את התלמידים בעזרת מערך השיעור אותו הכנתי במשך שעות. יש בו פתיחה ושאלה מרכזית - מעניינת ורלוונטית אליהם - שתגרום לדיון סוער בכיתה. איזה כיף הולך להיות להם. "אוקי תלמידים. על הלל ושמאי שמעתם?", "כן" – צעקו כמה מהם.

 

התחלנו ללמוד

האמת? היה שיתוף פעולה לא רע ואף החלו חילופי דברים מעניינים. כך התקדמנו לשיאו המרתק של השיעור. הם בטח ירצו להישאר בהפסקה מתוך עניין וסקרנות. "תסביר את עמדתך" - אמרתי לתלמיד אחד שגילה התעניינות גדולה, אך פתאום נשמע הצלצול ותוך כדי שאני מנסה לצעוק את השורה התחתונה של השיעור הייתי עד לתופעה מדעית שטרם נחקרה: בתוך שנייה התלמידים נעלמו מהכיתה. ואני חשבתי שתלמידי ישראל לא בכושר והאמנתי שמספר שיעורי הספורט מועט מדי. המורה לחינוך גופני – מאחורייך...