11 בספטמבר מחר, אצלי זו דווקא סיבה למסיבה

בשלוש השנים שחלפו מאז יצאתי מהארון לפני המשפחה שלי אפשר לראות שינוי, מאמא שלא רצתה לדבר על הנושא, לאמא שיחד עם השניצלים ששלחה שלחה גם אוסף כתבות על הומואים מהעיתונים. אבל למה להסתכל רק שלוש שנים אחורה, כשאפשר להסתכל עשר שנים אחורה? טור יומולדת

11 בספטמבר מסמל בשבילי הרבה מאוד. קודם כל, קשה לשכוח את הפיגוע במגדלי התאומים ב-2001. אבל ברמה האישית הוא קרוב אלי הרבה יותר – בתאריך זה אציין 27 שנים לגיחה שלי לאוויר העולם. ב-11 בספטמבר 1982, בשעה עשר ועשרה בלילה, פתחתי את הפה לראשונה ומאז, אפשר להגיד, לא סגרתי אותו. כן, חברים יקרים, מחר אחגוג את יום הולדתי יחד עם חבריי הקרובים והמשפחה שלי.

 

27 הוא לכאורה "סתם" עוד גיל. זה לא 25 ההומואי הסטריאוטיפי, שבו הבדיחה הרווחת היא שזה הגיל שבו הומו הופך ל"מת". זה עוד לא ה-30 העגול, שמסמן לך שזה הזמן להפסיק עם השטויות, כי אתה כבר באמת אדם מבוגר.

 

כהרגלי הנוסטלגי, אני מסתכל אחורה על ימי הולדת קודמים. ביום ההולדת ה-24 שלי, למשל, נתתי לעצמי מתנה גדולה. הגחתי לאוויר העולם בפעם השנייה, בעצם, כששברתי את הציר האחרון בדלת של הארון שלי, הציר המשפחתי. ביום ההולדת ה-26 שלי, לפני שנה, התחלתי ללהג פה בערוץ יחסים.

 

בשלוש השנים שחלפו מאז אפשר לראות שינוי, מאמא שלא רצתה לדבר על הנושא, לאמא שיחד עם השניצלים ששלחה איתי הביתה השבוע שלחה גם אוסף כתבות על הומואים מהעיתונים. מירושלמי-על-תנאי מבולבל ותמים לשועל קרבות שׂבע-משהו בתל אביב. אבל למה להסתכל שלוש שנים אחורה, כשאפשר להסתכל עשר שנים אחורה?

 

שלום עמית,

 

המכתב הזה בטח מפתיע אותך. לא ברור לי איך הצלחתי להחזיר פיסת נייר בזמן כבר בשנת 2009, כשעוד לא באמת המציאו מכונת זמן כמו ב"בחזרה לעתיד", אבל חירות המשורר מאפשרת לי לעשות זאת.

 

נו, אז איך 1999? אוטוטו מסיימים תיכון, הא? מרגש. אני אומר לך מעכשיו, אתה הולך לעשות לעצמך פדיחות בטקס הסיום של התיכון. כמעט דפקת צרפתית לרכזת השכבה. מצד שני, היו לך אחלה תנועות בשיר סיום הטקס. ולא, בניגוד לכיתה ו', הפעם לא בכית בטקס. גם היום אני לא יודע להסביר לך למה זה קרה לך, או לנו בעצם. אולי בגלל שהיה לך ברור שהחברים שלך יישארו. וכן, רובם נשארו סביבך. החברים שלך ששיחקו איתך אמת או חובה, שהגניבו איתך בקבוק וודקה זולה ושתו איתך באיזה מסיבת כיתה ביום שישי, עדיין שם ברובם, גם אם אתה לא רואה אותם כל יום. כל היופי בחברים, שתדע לך, זה שגם אם אתה לא מדבר איתם כל יום, אתם עדיין חברים טובים, ותוך כמה דקות אתם יכולים להשלים פערים.

 

אני חייב לשאול אותך – מה שלום סיתוונית? עושה לך חיים קשים, הא? קשה לך לראות אותה מסתובבת עם רועי כמו איזה זוג מאוהב ולצאת איתה ועם חבר שלה לכל מיני מקומות? אל תדאג, אני מבטיח לך, זה יעבור לך.

 

ובקשר לזה – אתה זוכר ששמעת שמועה שראו אותך יוצא מבר של הומואים בתל אביב? כן כן, אני יודע, לא היית שם מעולם וזה די משעשע אותך לשמוע, כי "אתה בטוח בעצמך מספיק כדי שלא יהיה לך אכפת". אז בוא אני אפתיע אותך. רואים אותך יוצא מברים של הומואים די הרבה בשנה האחרונה. אני מקווה שלא אכפת לך, אבל לפני שבע שנים התחלנו לצאת מהארון. מפתיע, נכון? אני חייב לספר לך שזה לא היה לך פשוט להבין, כי מה לעשות, לפעמים אנחנו קצת איטי. אבל בסוף זה נחת עלינו בצורה הכי פשוטה: התאהבנו במישהו, ואז הכל התבהר.

 

אל תדאג, החברים שלך, שלנו, קיבלו את זה ממש בסדר. בתכל'ס, הם ידעו את זה עוד לפניך, אז היה להם יותר זמן להתכונן. כל בדיחות ה"עצור, אתה הומו'" שלהם היו הדרך החמודה והילדותית שלהם לנסות לרמוז לך את מה שאפילו אתה עוד לא מבין.

 

לצערי, אני יכול רק להעביר מכתבים, אבל לא לשנות את ההיסטוריה, כי אילו הייתי יכול, הייתי נותן לך כאפה על הראש ומאפס אותך, שתבין מה קורה איתך, שתצא מהארון ותהנה. אבל לא נורא, לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמש, ונראה שאתה צריך עוד זמן להתבשל.

 

מה עוד קרה לך בעשר השנים האחרונות? היית בצבא, חרקת שיניים עד הסיום, ואז עוד רצית לחזור. התאהבת כמה פעמים, נשבר לך הלב כמה פעמים ושברת אפילו כמה לבבות בעצמך – כן כן, אתה, זה שתמיד התבאס שאף בחורה לא מסתכלת עליו ושאף פעם לא תהיה לך חברה. תהיה לך חברה, לא משהו רציני מדי, אבל כמו שאתה מבין, זה לא בדיוק יהיה זה. החברים שיבואו אחריה יהיו קצת יותר הכיוון.

 

אתה תמשיך להתבשל עד שתגיע לנקודת רתיחה

אחרי שתצא מהארון מול החברים, ותתבשל כמה שנים, אתה תעזוב את הבית. קודם ללונדון, ואחר כך לירושלים. אתה תמשיך להתבשל עד שתגיע לנקודת רתיחה, ואז אתה גם תספר להורים. לא יהיה להם קל, אבל יהיה בסדר. תאמין לי, כדאי לך לעשות את זה, ההרגשה אחרי זה היתה נהדרת.

 

בטח תשמח לשמוע שהחיה הפוליטית שבך לא מתה. אז נכון, הזדקנת מעט, ולחלק סטיקרים לפני הבחירות בצמתים זה לא יהיה בשבילך. אבל תאמין לי, אתה תמצא בדיוק מה לעשות.

 

אז זהו, קצת הרסתי לך את ההפתעות בחיים והשארתי כמה דברים בסוד, כדי שעוד תגלה אותם בעצמך. אני אומר לך, עם יד על הלב, את מה שאמרה אדית פיאף (זאת זמרת צרפתיה, אתה עוד תכיר אותה) – אני לא מתחרט על כלום. אל תפחד לעשות את מה שהלב שלך אומר לך. תקשיב לו ותלך אחריו. הוא יוביל אותך למעלה ולמטה כמו ברכבת הרים פסיכית לחלוטין, אבל כל מכה שתזרוק אותך למטה, תעלה אותך למעלה, גבוה יותר. זאת הבטחה שלי, ואני הרי כבר בא בימים, יחסית אליך.

 

הרבה בהצלחה,

 

אתה בעוד עשר שנים

 

נ.ב. ביוני אתה עובר בטסט ראשון. אל תהרוס את זה!

נ.ב.2 כל העניין הזה עם המילניום ובאג 2000 הוא חרטא. תזכור מה אני אומר לך.

 

 

טוב, אני לא באמת יכול להסתכל אחורה ולהגיד לעצמי מה לעשות. אני כן יכול להסתכל קדימה ולאחל לעצמי שנה שתתעלה על ה-27 השנים שקדמו לה, שנה של עשייה, עבודה, הצלחה והשלמה, והכי חשוב – שנה של אהבה ענקית.