אחרי ההיריון הקודם, אחד הדברים שהבטחתי לעצמי (פרטים כאן) זה לא לכעוס על עצמי, לא להתעצבן אם אני עולה יותר ממה שתכננתי ובכלל, להיות קצת יותר סלחנית כלפי עצמי.
זה לקח אמנם כמעט שנתיים, אבל בסוף הכל ירד. אמרתי יפה שלום לכל הקילוגרמים העודפים מההיריון, שעשו לי שמות במצב רוח ובמלתחה. מבחינתי זה היה "ולא להתראות". הם כנראה ממש נהנו אצלי כי ה"שלום" בינינו היה מבחינתם רק עניין של סמנטיקה. כנראה.
באותו שבוע בו השתחלתי בקלילות לג'ינס מידה 38 שחיכה יפה על המדף תקופת חיים, גיליתי את 2 הפסים המשמחים. חדורת מוטיבציה בדמות ג'ינס סקיני מחטב הייתי בטוחה שאני הולכת לכבוש את העולם. בהריון הזה אני אהיה הורסת, אעלה רק את משקל המינימאלי ובכלל, אראה כמו "חוט עם קשר", מהמעצבנות האלה שאת מסתכלת עליהן ברחוב ומרוב דיכאון רוצה לרוץ לדחוף את הראש בתוך עוגת שמרים שוקולד עם חלבה.
יאמר לזכותי שהייתי כל כך בטוחה בעצמי שבהתחלה ממש לא שמתי לב למה שקורה. אפילו מאוד השתדלתי בין בחילה לצרבת לשמור על תזונה מאוזנת ובריאה. הבעיה התחילה כשגיליתי שהדבר היחיד שמשתיק לי את הבחילות היה רק דבר אחד (ותאמינו לי, ניסיתי הכל!) – פחמימות! ועדיף כמה שיותר ריקות וכמה שיותר גדולות.
וככה, כשכל מה שרציתי זה להצליח להשחיל משפט שלם בלי להרגיש את טעם מיצי הקיבה עולים לי בגרון, זה התחיל. אחר כך, כשהבחילות פינו את מקומם לסחרחורות וחולשה, הפחמימות לא הספיקו. הייתי חייבת להוסיף לערימות הבצק קצת סוכר, שירים את לחץ הדם ויעורר אותי.
באותו שלב מרוב תופעות לוואי מעיקות כבר לא הזזתי את עצמי בכלל. גם לא אחרי הילד בבית. בשביל מה אני מחזיקה בעל עם מבנה גוף אתלטי? (ככה התחנפתי אליו כדי שיפעיל את הזאטוט). לאט לאט הגדלתי את החולצות במלתחה, אבל עדיין חמושה ב"חברות מפרגנות" ובמשקפי אופטימיות נראיתי לעצמי הריונית הורסת. אולי בגלל שרוב המראות שלנו בבית הן רק של פנים, ואלו של הגוף די רחוקות מהמקרר ומהספה, מה שגרם לי לבקר אותן קצת פחות. ואולי בגלל שהאמנתי ללוקשים שהחברות האכילו אותי (תרתי משמע).
ואז, בחודש שמיני, הגעתי להערכת משקל. לא שלי. של העובר. כבר כשעליתי את שתי הקומות למרפאה של הדר'-ההורס-עם-השם-של-הטייס-שלי, מה שהייתי עושה בדרך כלל בדילוגים של שתי מדרגות יחד, הרגשתי שמשהו השתנה. נו טוב. בכל זאת חודש 8, הרגעתי את עצמי. בקומה הראשונה עשיתי מנוחה ולקחתי כוס מים מהמתקן, שהיה ממוקם בדיוק מול חדר האחיות. האחות שראתה אותי עשתה פרצוף מופתע ואמרה: "במה זכינו שבאת לבקר? לא היית פה כבר המון זמן! בואי תכנסי אם את כבר פה. נעשה מעקב היריון".
הרסה לי את כל התוכניות, זאתי. התכוונתי באמת להגיע למעקב מתישהו עוד שבוע. אולי שבועיים. "אבל... אבל... אני בדיוק אחרי ארוחת בוקר גדולה", גמגמתי וניסיתי להסביר את הכמה קילו העודפים שבטח יקפצו על המשקל. אח... כמה אופטימית הייתי אז. מתוקה. היא היסתה אותי בידה והצביעה על המשקל. "תעלי", פקדה עלי. פחד.
כשהמספר נעצר על המשקל הנוכחי הרגשתי איך אני עוד רגע מתעלפת. מה שהיה בלתי אפשרי, כמובן, עם כמות הסוכר שהייתה לי בדם אחרי ארוחת הבוקר המושחתת ממנה הגעתי. החוורתי, הייתי חייבת עוד כוס מים. ולשבת. לזה לא ציפיתי. 20 קילו. עגולים. מושלמים. ובעיקר מפחידים. כל ההיריון הקודם עליתי בקושי 18 קילו שלקח לי שנתיים להעיף מכל חלקה טובה בגופי. ועכשיו, בחודש שמיני כבר סגרתי 20.
המספר הזה נראה ונשמע מפחיד, בעיקר לאור העובדה שממש לא ציפיתי לו. התחלתי להסביר לאחות שבטח התפתחה לי איזו רעלת או סכרת או בצקת ושצריך לבדוק אותי תכף ומיד, כי אין הסבר למשקל הזה. פשוט אין. אח. ההכחשה. איזה שלב אופטימי זה היה.
היא נראתה רגועה, דחפה לי בדיקת שתן שיצאה תקינה, מדדה לחץ דם שיצא יותר תקין מבדרך כלל ואפילו בדיקות הדם שעשיתי שבועיים קודם נראו מעולה. אין מה לומר, ה-20 קילו האלה הם כנראה בגלל שהעובר ענק הסברתי לה. אני בדיוק הולכת להערכת משקל. את תראי!
כשהתיישבתי על הכיסא אצל הרופא-ההורס-עם-השם-של-הטייס חיכיתי למבט המופתע שלו שילווה במשפט דוגמת: "וואו, איזה ילד מרשים! טוב, לא פלא. שני ההורים שלו גבוהים". במקום זה שמעתי את "המשקל והמדדים מתאימים לשבוע ההיריון". כמעט התעלפתי פעם שנייה. זה לא יכול להיות. זו בטח טעות. הכרחתי אותו לבצע את הבדיקה שוב. מרוב ייאוש הסתחרר לי הראש. הוצאתי קוביית שוקולד מהתיק. מה, לא נעים ליפול ככה באמצע הביקור.
אחר כך אני וה-20 קילו החדשים שלי (מבחינתי עד הבוקר הם לא היו שם בכלל) הלכנו הביתה. התיישבנו מיואשים על המיטה ונמלאנו רחמים עצמיים. והיה מלא מקום, כמו שאתם בטח מבינים. עכשיו, כשאני מנסה להתאושש מהגילוי אני רק מחזיקה אצבעות (טוב. רק ביד אחת. כי בשנייה אני מחזיקה חתיכת עוגה, אבל מה זה קטנה!) שבזמן שעוד נותר, המשקל יירגע ויפסיק לזנק. כי באמת, הג'ינס מידה 38 היה מה זה יפה עלי בשבוע היחיד (במהלך שלוש השנים האחרונות) שהצלחתי ללבוש אותו.