"אמר, הראש השנה שלי עולה על הכל. והיה פלא אצלי מאחר שהמקרבים שלי מאמינים לי ולמה לא יזהרו כל האנשים המקרבים אלי שיהיו כלם על ראש השנה איש לא יעדר. כי כל ענין שלי הוא רק ראש השנה. והזהיר לעשות כרוז שכל מי שסר אל משמעתו ומקרב אליו יהיה על ראש השנה אצלו, לא יחסר איש. ומי שזוכה להיות על ראש השנה ראוי לו לשמח מאד מאד" (חיי מוהר"ן, גודל יקרת ראש השנה שלו, תג).
מה גורם לעשרים אלף יהודים לעזוב את ביתם ואת כל אשר להם ולהעביר את ראש השנה בעיירה אוקראינית מכוערת במיוחד, בתנאים לא תנאים?
לפני הכל מדובר בהכרעה, בהחלטה. כזה אני וזה מה שאני עושה. אני מאמין בה' יתברך ואני מאמין לצדיק ולכן אני נוסע. לנסוע לאומן זאת החלטה של שיגעון, של טירוף. כל שנה מחדש כשאני שם אני מגלה מחדש את גודל הסבל הפיזי שכרוך בנסיעה הזאת. הרגליים שכואבות אחרי שמונה שעות תפילה בעמידה (מקום ישיבה עולה 400 דולר...), הבטן שמקרקרת אחרי ארוחה בהכנסת האורחים בדיוק כמו שהיא קירקרה לפניה והעיניים שנעצמות אחרי לילה שלם של הטלטלות כל הדרך מירושלים לאומן. אז למה בכל זאת אני עושה את זה? כי רבנו אמר.
זה לא קיצור דרך גאולי, זאת הכרעה אמונית. אני כזה, מאמין בהשם יתברך ולכן אני מחליט החלטות של טירוף. קל להתפתות לאסתטיקה שיהדות מסוג מסוים יכולה להציע. אסתטיקה של אלוהים כל כך מופשט שאין לו כבר שום נוכחות בעולם, שמצוותיו הן בסך הכל עוד הצעה לשיפור נפשי ותורתו היא עוד ספר על מדף ספרי הניו אייג'. אבל אני בוחר להאמין לאלוהים אחר. אלוהים, כמו שהתבטא פעם ר' נחמן, שיכול להפוך משולש לריבוע. אלוהים שאת הנהגותיו אני לא מבין ולכן אני נוסע לאומן למרות שבכל קריטריון בורגני סביר הנסיעה הזאת היא דבר שטות והבל.
פגשתי לא מזמן אישה ששמעה שאני טס לאומן והשאלה הראשונה והיחידה שלה הייתה האם אני משאיר אישה מאחור. היא שאלה את השאלה לא ברשעות אלא דווקא בשמה של איזשהי מסורת יהודית על חגים ומשפחה. אבל המסורת הזאת לא קיימת. הנוהג של נסיעה בימים הנוראים לרב/לישיבה היא מסורת בת מאות שנים. העמידה של האדם ביום הדין היא עמידה מול שופט כל הארץ ולא עמידה מול בני ביתו. הימים הנוראים הם לא ימים של אסתטיקה משפחתית חמימה של תפוח בדבש אלא ימים של עמידה רועדת אל מול הבורא, עמידה שלי כאדם וכבן משפחה אבל עדיין עמידה שלי מולו ורק מולו ולא מול בני ביתי.
אני נוסע לאומן כדי להיזכר שבעצם זה העניין. החיים המערביים מבנים לנו ערכים רבים. ערכים של משפחה, של מוסר, של הוגנות. אבל פעם בשנה אני מוציא אלף דולר כדי לזכור שמתחת לכל זה יש בעצם משהו אחר. יש בורא לעולם שיכול להפוך ריבוע למשולש. יש ריבון לעולם שאני עומד מולו, במקום שבו אני צריך להיות, ומתפלל אליו שיסלח לי ושייתן לי ולכל אהובי ואוהבי שנה טובה.
עמיעד שלזינגר הוא סטודנט לתואר שני במחלקה לפרשנות ותרבות באוניברסיטת בר-אילן ובוגר ישיבת ההסדר "שיח יצחק" באפרת