עסק צחור

אם בשנים הראשונות שלו היו הביסטי בויז מצליחים לפחות כמו ראן די.אם.סי, ואם אמינם משפיע עליו היום לפחות כמו ג'יי.זי, אז הנה רעיון: בואו נכתוב את סיפורו של ההיפ־הופ לבן על גבי שחור

"אני שונא שלבנים מנסים להישמע שחורים", אמר ב־2005 הארכי־ראפר קניה ווסט. "לבנים צריכים לעשות מוזיקה של לבנים", הוסיף ווסט והוכיח שני דברים:

א. גם ראפר מהזן היותר מתוחכם יכול להיות די טמבל.

ב. אפילו היום, 30 שנה אחרי סינגל ההיפ־הופ הראשון שפרץ את חומות המיינסטרים - Rapper's Delight של שוגרהיל גאנג - ואחרי שכבר ראינו ראפרים בכל צבע ושפה אפשריים, עדיין יש הרבה שחורים שרואים בראפר לבן משהו לא נורמלי. טוב, נראה מה אתם תגידו אחרי שתשמעו את אשר רות.

 

רות, ילד טוב פילדלפיה שהתגלה במייספייס, עושה את הראפ הכי לבן ששמעתם אי פעם. זה אפילו לא ממש היפ־הופ: רות לא מנסה בכלל לשחק במגרש האמינמי של הראפר מהשכונה שהוא רק במקרה לבן. הוא פשוט לוקח את הטכניקה של הראפ ומלביש אותה על ההוויה הבהירה יותר מחיוורון של חיי הקולג', שנעים במעגל אינסופי של מסיבות־כוסיות־גראס־שינה.

 

קל להיטפל למישהו כמו רות ולתלות בו את האשמה בהלבנה המתמשכת של ההיפ־הופ, או בזה שהקול האותנטי של האפרו־אמריקאים בשכונות העוני הפך למוזיקה החביבה על בני נוער לבנים מהמעמד הבינוני. תשמעו את סינגל הבכורה שלו, I Love College, וגם אתם תרצו לרסס איפשהו "קניה צדק". אלא שזה בדיוק המקום להזכיר לכם, שוב, שני דברים:

א. אשר רות עצמו אולי באמת לא מוצלח במיוחד, אבל יש משהו מרענן בראפר לבן שמבין שהוא לבן.

ב. תופעה כמו רות היא בכלל אפשרית רק כי למרות הדימוי המיליטנטי של המוזיקה הקשוחה שבאה מהסלאמז, לבנים דווקא תפסו תפקידי מפתח בהיפ־הופ כבר מההתחלה. אם תסתכלו ברצינות על ההיסטוריה של המוזיקה הכי כהה שיצאה מאמריקה, תגלו בה הרבה יותר שפריצים של לבן ממה שאתם - או קניה ווסט, לצורך העניין - נוטים לחשוב.

 

בואו נדבר על כמה מהם.

"חבילות הסיוע הגיעו, אבל אין מספיק אורז לכולם" 

 

1. החלוצה: דבי הארי

כן, היא אשכנזייה כרגל קרושה. אבל תהיו סבלניים שנייה ותנו כבוד לדבי־בלונדי־הארי, שנמצאת כאן בגלל הישג כפול. גם האמן הלבן הראשון ששילב ראפ בלהיט פופ - Rapture מ־1981 - וגם הראשונה שהביאה את ההיפ־הופ אל ראש מצעד הבילבורד האמריקאי.

 

בעצם אולי זה לא כל כך מוזר. בגלל הבלונד ובגלל Heart of Glass, בלונדי נתפסת היום כפופית יותר ממה שהיתה באמת, אבל היא בעצם צמחה מתוך

 הפאנק הניו יורקי הקשוח. הארי ובן זוגה כריס סטיין, שהיו הכוח העיקרי מאחורי הלהקה, גם נמשכו עם השנים לסצנות אנדרגראונד למיניהן (הסינגל הקודם שלהם, The Tide is High, היה מבוסס רגאיי). בכלל, למרות שהם שייכים לסקטורים אחרים לגמרי - בשלוש מילים, אין כושים בפאנק - הראפ והפאנק בעצם די דומים בגישה העצבנית ובאתיקת העשה־זאת־בעצמך שלהם. בשביל להיות פאנקיסט לא היית צריך לדעת יותר משלושה אקורדים; בשביל להיות ראפר, הספיק שידעת ללחוץ פליי. וזה לא מקרה שהקשר בין הפאנק להיפ־הופ יחזור כאן גם בהמשך.

 

צריך להגיד גם שיחסית לכל נתוני הפתיחה ולתקופה, הארי עשתה ראפ מכובד בהחלט בחצי השני של Rapture. וגם שהיא באה עם תעודות: את חותמת הכשרות הסופית היא קיבלה כשפאב פייב פרדי, חלוץ ההיפ־הופ שגם מוזכר בטקסט, בא לעשות כבוד והשתתף בקליפ.

 

2. הקלאבר: סאל אבטיאלו

בזמן שבלונדי חלקה במה רעועה עם הראמונז וטלוויז'ן במועדון CBGB האגדי במנהטן, סצנת ההיפ־הופ הצעירה ביעבעה לא רחוק משם, בדרום ברונקס. המקום הנכון ברובע לתפוס בו מיקרופון היה מועדון בשם Disco Fever, והמפתחות שלו גרו בכיס של סאל אבטיאלו, יזם ומפיק יליד ברונקס שבא ממשפחה איטלקית ששנים ניהלה מועדוני ג'אז במקום. בסוף שנות ה־70 הוא פתח מועדון משלו, בתקווה לרכב על הפופולריות של הדיסקו שהיתה בשיאה אחרי הסרט "שיגעון המוזיקה", אבל מהר מאוד שינה כיוון והתחיל לארח על הבמה אם.סיז שהכיר בפינות הרחוב של השכונה.

 

אחד הראשונים שעברו במועדון של סאל היה הדי.ג'יי גרנדמאסטר פלאש, מראשוני התקליטנים שהתנסו בסקרצ'ינג ובמיקסים וניסחו את שפת ההיפ־הופ כפי שאתם מכירים אותה. את הניסיון הראשון שלו בהופעה מול קהל קיבל פלאש ב־1977 מאבטיאלו, ויש עוד ראפרים ואמ.סיז שנחשבים היום לאגדות וחייבים לו את הפוש הראשון: לאב־באג סטארסקי, שוגרהיל גאנג, די.ג'יי הוליווד ומלה־מל, אם לציין רק כמה מהם. גם ראן די.אם.סי קיבלו את אחד הצ'אנסים הראשונים שלהם ב־Fever; זה היה אחד המקומות החשובים להופיע ולהיראות בהם בסצנת ההיפ־הופ למשך משהו כמו עשור, בימים שכל העסק היה עדיין מחתרתי וקטן יחסית.

 

לצד הרוח החלוצית היו כבר אז ב־Fever גם סוחרי הסמים וחברי הכנופיות, והרבה שורות שנשאבו לנחיריים מוגדלים. עד ששאר אמריקה הבינה שמשהו מעניין קורה שם, העסק כבר כמעט חיסל את עצמו: ב־1985 עוד צולם שם סרט ההיפ־הופ המוקדם Krush Groove, אבל עד שהסרט יצא המועדון כבר נסגר, ודור המייסדים של ההיפ־הופ פינה את מקומו לדור הראשון של כוכבי הראפ. רק טבעי שבין מפיקי הסרט ההוא, שגולל את סיפורו של הלייבל "דף ג'אם", היה אחד מבעלי הלייבל - מוזיקאי פאנק לשעבר שעשה סוויץ' להפקה מוזיקלית של אמני היפ־הופ. שמו היה ריק רובין.

 

3. הפרודיוסר: ריק רובין

על ההיסטוריה הפרטית של רובין, היום יו"ר משותף של חברת התקליטים "קולומביה", כבר דיברנו פה פעם בהרחבה. אז רק כמה פרטים לרענון הזיכרון: רובין התחיל כגיטריסט בלהקת הפאנק החצי חובבנית Hose, והקים את דף ג'אם - די בחדר השינה שלו - כדי להדפיס את הסינגל הראשון שלה. אבל עוד בזמן שהיה בלהקה נתפס על היפ־הופ והתחיל להתעניין בהפקה, ובהמשך קירב בין היפ־הופ לסגנונות לבנים כמו פאנק ומטאל, בדרכים שהיה קשה לדמיין לפניו. והכי מדהים שהוא עשה את כל זה במשהו כמו שנתיים שבהן הפך מאלמוני מוחלט לאחד השמות המשפיעים בתעשייה.

 

הריליס המשמעותי הראשון של דף ג'אם במהדורת הראפ היה סינגל הבכורה של אל.אל. קול ג'יי,I Need a Beat, ב־1984. שנה אחר כך החתים רובין בלייבל שלו את פאבליק אנמי - מהקולות היותר מיליטנטיים בגטו - ואת הביסטי בויז (שתכף נדבר עליהם קצת יותר, אבל בינתיים עוד היו בחיתולים, כמעט פשוטו כמשמעו). ולמרות כל השמות הנאים האלה, את השיחוק הבאמת גדול שלו חייב רובין להברקה שבאה לו ב־86', כשהציע לראן די.אם.סי לעשות קאבר לאירוסמית.

 

Walk This Way הכניס את ההיפ־הופ בדלת הקדמית של הרוק, וחשוב מזה, של הרדיו האמריקאי המיינסטרימי. הוא גם העניק חיים חדשים לאירוסמית, אבל זה כבר בבחינת נזק היקפי. על כל פנים, רובין לא עצר שם: הוא עמד להשלים את פלישת ההיפ-הופ לרוק הלבן עם הביסטי בויז, ולשכנע גם את הפאנקיסטים שבזו לאירוסמית וגם את הצעירים שבכלל לא הכירו אותם. במה שנראה במבט לאחור כפעולת מלקחיים מחוכמת, ריק רובין עמד לתפוס את הקהל הלבן בביצה השנייה.

"הופה הופה הופה הופה היי"

 

4. היהודים: ביסטי בויז

כמו רובין, גם הביסטי בויז - אדם יאוך, אדם הורביץ ומייקל דיאמונד - התחילו לעבוד יחד ב־1979, ובכלל בפאנק. כשעברו להיפ־הופ נתפסו תחילה כבדיחה: האלבום הראשון שלהם, Licensed to Ill, עף מיד לראש מצעד מכירות האלבומים באמריקה, אבל הכותרת במגזין "רולינג סטון" היתה "שלושה אידיוטים יצרו מאסטרפיס".

 

הרעיון של שלושה חבר'ה יהודים שמשחקים אותה ראפרים אולי נשמע כמו פרודיה ב־1986, אבל גם אם לא הייתם מוצאים אז אחד שיהמר עליהם כמשהו שמעבר לגימיק, הביסטי בויז דווקא היו לגמרי על אמת. הם התמידו והתפתחו, עברו מפטיפונים לשימוש בכלים חיים ובחזרה, שילבו בחוכמה בין טכניקה של ראפ לפלייבק שנשען גם על פאנק והארד־קור, ולימדו את הקהל המתוחכם של האלטרנטיב לקבל את הלגיטימיות של פרפורמר שמדקלם על מקצב במקום לשיר - עניין שלא היה מובן מאליו עד אמצע שנות ה־90, בזמן שהרבה מהלבנים בכלל לא ראו בראפ סגנון קביל.

 

מצד שני, שאלת ההשפעה של הביסטי בויז על ההיפ־הופ עצמו נותרת פתוחה. אוקיי, ברור שהם פתחו את הדלת להרבה אחרים (ולא רק לבנים. בלעדיהם קשה למשל לדמיין הרכב היפ־הופ לטיני כמו סייפרס היל), אבל הם תמיד נעו על הגבול שבין היפ־הופ לאלטרנטיב, ועד היום הם בעצם קרובים יותר לבק מאשר לסנופ דוג.

 

והנה רגע של אקטואליה: האלבום החדש של הבויז, Hot Sauce Committee, Pt. 1, היה אמור לצאת באמצע החודש. אבל ביולי יצאה הודעה על דחייה למועד לא ידוע בהמשך השנה עקב סרטן שהתגלה בבלוטות הרוק של אדם יאוך. שיהיה לנו בריא.

 

5. אה, העוד יהודי: ליאור כהן

למרות שיש לו שם של אחד שהיה איתכם במסייעת, ליאור כהן הוא אמריקאי יליד מנהטן. אמנם בן לישראלים לשעבר, שאפילו חי כמה שנים בארץ כילד, אבל המשפחה חזרה בסופו של דבר לארצות הברית ואת רוב שנות ההתבגרות שלו הוא בילה שם.

 

כהן התחיל כיחצ"ן של מועדוני לילה. לעסקי ההיפ־הופ הוא נכנס באמצע שנות ה־80, דרך היכרות עם שותפו של ריק רובין בדף ג'אם, ראסל סימונס. תוך כמה שנים כבר היה כהן עמוק בפנים ומעורב באופן אישי בכל ההפקות של הלייבל, אבל עיקר העבודה שלו היה בקידום אמני ההיפ־הופ ובניהול הקשרים המורכבים והלא יציבים

 שלהם עם התקשורת. ב־1988, כשרובין עזב את הלייבל, כהן קנה את החלק שלו והפך לשותף שווה זכויות.

 

דף ג'אם של עידן סימונס וכהן עשתה הרבה יותר כסף מאשר בימי סימונס־רובין, והזניקה כמה מהשמות החזקים ביותר בתחום, ביניהם די.אם.אקס וג'יי־זי. אחר כך החלה סדרת רכישות ומיזוגים שבסופה התייצב כהן בעמדת מנהל חטיבת המוזיקה של וורנר, אבל הברק שלו מתבטא בעיקר במהלכי היח"צ שעשה בימי דף ג'אם העליזים - למשל לשים את ראן די.אם.סי על שער הרולינג סטון. אחר כך הוא גם היה זה שסגר עבורם עסקת פרסום ענקית עם אדידס, בקלות אחד המהלכים הכי משמעותיים אי פעם בדרך ללגיטימיות הסופית של ההיפ־הופ.

 

כשהגאנגסטא־ראפ נכנס לתמונה בשנות ה־90, כהן היה מאלה שידעו איך למכור את המוטציה הקשוחה של ההיפ־הופ לקהל הלבן, שהיה מעט חיוור מהרגיל נוכח הטקסטים האלימים. והוא הצליח לעשות את כל זה בזכות מה שמקורבים מתארים כגישה ישירה ונטולת פוזה, בדיוק כמו הליאור כהן שכן היה אתכם במסייעת. לא סתם הדביקו לו הראפרים שהוא ניהל בדף ג'אם את הכינוי Little Israel.

 

6. המו"לים: דייויד מייס וג'ון שכטר

לכל תנועה מוזיקלית בסדר גודל כזה צריך להיות מגזין משלה, ובמקרה של ההיפ־הופ זה - או יותר נכון זה היה, כי בשנים האחרונות הוא קצת ירד מגדולתו - The Source. ב־21 שנות קיומו עזר המגזין הזה להזניק את הקריירות של כמה מהשמות הכי גדולים בביזנס. באחד המדורים הקבועים שלו, Unsigned Hype, הופיעו כמה מהראפרים הגדולים של שנות ה־90 הרבה לפני שמישהו דיבר איתם על חוזה הקלטות: נוטוריוס ב.י.ג, אמינם, די.אם.אקס, 50 סנט. והנה ההפתעה: מי שהקימו את "התנ"ך של ההיפ־הופ" היו דווקא שני סטודנטים לבנים במקום הכי רחוק מהסלאמז שיש לאמריקה להציע.

 

מייס ושכטר נפגשו באוניברסיטת הרווארד, בוסטון, באמצע שנות ה־80. הפרויקט המשותף הראשון שלהם היה תוכנית היפ־הופ ברדיו סטודנטים מקומי; The Source התחיל כניוזלטר צנוע שהם הפיקו בהשקעה של כמה מאות דולרים, בחדר במעונות, והפיצו עצמאית. "היינו מייצרים אלף עותקים במכונת צילום ושולחים בדואר", סיפר פעם מייס. "זה היה ב־1988, וכל מי שאהב היפ־הופ היה צמא למידע. המוזיקה עצמה כבר היתה בסביבה משהו כמו עשר שנים, אבל בעצם לא היה שום מקום שבו המעריצים קיבל מידע על מה שקורה בסצנה. לא היה שום מגזין שכיסה אותה".

 

מייס ושכטר היו הראשונים שהבינו את מה שהיום ברור גם לחליפות: בסיס המעריצים של ההיפ־הופ משתנה במהירות. כל זמן שהוא היה עניין פנימי של הקהילה האפרו־אמריקאית, המרצ'נדייזינג והמדיה הנלווית היו די מוגבלים. אבל עכשיו נתפסו לעניין עוד ועוד בני נוער לבנים, שהביאו איתם הרבה כסף מאבא ואמא. זה מסביר איך The Source הפך תוך עשר שנים מניוזלטר לאימפריית מדיה עם שלוחות בטלוויזיה, ספין־אופים ומהדורות בינלאומיות.

 

ייתכן שהספקתם לשכוח מזה, אבל במשך כמה שנים ניסה The Source לקיים טקס פרסים שנתי ברוח פרסי MTV. היוזמה לא החזיקה מעמד בגלל עיתוי אומלל: באמצע שנות ה־90 היתה בעיצומה המלחמה בין הראפרים של החוף המזרחי לאלה של המערבי, והטקס הראשון ב־1994 שימש יותר במה לשערוריות ולעלבונות הדדיים מאשר מכשיר לקידום ההיפ־הופ. ב־2001, כששודר טקס פרסי ה־Source האחרון - שנקטע אחרי שחולקו רק חמישה מתוך 15 הפרסים כשפרצה שם קטטה המונית - מייס ושכטר מזמן לא היו שם.

 

7. השיידי: אמינם

טוב, ברור שגם הוא. אמינם הוא לא רק הראפר הלבן הבולט של העשר שנים האחרונות: הוא אחד הראפרים הגדולים בעולם בלי קשר לענייני פיגמנטים, כמו שמוכיחים נתוני המכירות (מיליון וחצי עותקים בארה"ב מ־Relapse, האלבום האחרון שיצא במאי השנה, נכון לתחילת אוגוסט), והריספקט שהוא מקבל מהקולגות.

 

אמינם מצליח למרות ולא בגלל שהוא לבן, ומפליא לשמור על איזון שהופך את שאלת הגזע שלו לכמעט לא רלוונטית. הוא לא קורץ לנערי האינדי כמו הביסטי בויז, אבל גם לא מנסה לשחק אותה יותר כושי מכושי. וחוץ מזה הוא גם מוכשר וכריזמטי ומבריק ופרובוקטיבי, שזה תמיד עוזר.

 

קצת מיותר לספר פה שוב את כל ההיסטוריה הדי מוכרת של אמינם, אז רק נשתמש בו כדי להגיד ככה: בין Relapse שלו (שכבר מתוכנן לו אלבום המשך

 שצפוי לצאת עוד השנה), החדש של ביסטי בויז (שאינשאללה נחזיק כבר בידיים) ותופעות כמו מתיסיהו ואשר רות, שלוקחים אותו הכי רחוק מהרחוב שאפשר - ההיפ־הופ נמצא היום בתקופה הלבנה ביותר בתולדותיו. הקהל שלו הרי ממילא כבר לבן ברובו, פשוט מכוח המספרים המוחלטים, ועכשיו השאלה היא רק איזה צורה הוא ילבש בעתיד. זאת של הראפר הלבן שמתלבש, זז ומנסה בכוח גם להישמע כמו גנגסטר שחור, או זאת שמנסחים עכשיו ראפרים צעירים כמו רות, שמוותרים מראש על כל ניסיון להשתלב בתרבות השחורה.

 

"אני מייצג 80 אחוז מהילדים שקונים את כל אלבומי הראפ האלה", אמר רות השנה בראיון לעיתון Jewish Journal, "ולא יכולים להזדהות באמת עם שום דבר שנאמר בהם". ואין מה לעשות: כשחושבים על זה, הוא צודק. הראפ שלו, מעצבן ככל שיהיה, הוא בסך הכל התפתחות טבעית שהיתה צפויה להגיע מתישהו. בלי לעשות השוואות של איכות, זה בדיוק מה שעשו מוזיקאים לבנים לאורך כל המאה ה־20: לקחו את המוזיקה של השחורים, ניקו אותה מכל מה שנשמע שחור מדי ומכרו אותה בגירסה מכובסת לבני נוער לבנים.

 

אשר רות - עזבו כרגע השוואות על בסיס איכות - הוא בסך הכל עוד חוליה בשרשרת שהתחילה באלביס ונמשכה בסטונז, ובקלאש, ובמי לא. תאהבו או תשנאו אותו, הראפ שלו הוא הקרוב ביותר למציאות שחווה היום הקהל האמיתי של ההיפ־הופ.