תנו לה לשיר

פטריסיה קאס שרה קברט אבל רוצה להיות מדונה, וזה לא עובד. למרות הקול הענק והשירים הנפלאים, ביניהם "תנו לי לשיר" ו"גרמניה", "Kabaret" הוא מופע מאכזב שמפחד מאינטימיות

"היא היתה רוצה לשיר קברט כמו הכוכבות האמריקניות", הן מילות אחד השירים האהובים ביותר של הזמרת הצרפתיה פטריסיה קאס. אולי כאן בדיוק נעוצה הבעיה שבמופע החדש שלה, איתו הגיעה השבוע לביקור ראשון בישראל. "Kabaret" הוא מופע מאכזב שנורא רוצה להיות הדבר האמיתי, אבל מעלה תחושת חיקוי ונעדר כמעט לחלוטין רגעי אמת, של מקוריות אמנותית או בכלל.

 

קאס כל כך עסוקה בהחלפת התלבושות, בכוריאוגרפיה, בדיגמון תיאטרליות וחשיפת גוף (מעורר קנאה יש לומר), שלא נותר לה זמן פשוט להיות, לנכוח שם, ברגע המיוחד הזה שבו שירים מתרגמים לבמה ואמן מפגיש חומר עם חיים. 

קאס. עסוקה בחשיפת גוף מעורר קנאה (צילומים: דודו אזולאי) 

 

עושה הרושם שקאס באה לבצע עבודה: היא פועלת על אוטומט, רצה על הליין-אפ כמו אדם שמדקלם מונולוג ובדרך מסמנת "וי" על המטלות שבוצעו. זה לא טבעי, ומה שמתקבל היא תחושת חוסר נוחות, שמהדהדת לאורכו ולרוחבו של המופע. קאס רצתה מופע גרנדיוזי, קברט משלה עם נגנים על הבמה, וידאו שמוקרן על מסך מרכזי, רקדנית שתתן לכל זה גוון אמנותי וטאץ' של שנות השלושים. זה לא עובד, כי כמו ברוב המקרים, גם פה יותר זה פחות.

 

למען האמת, תחילתו של המופע היתה מבטיחה: במת היכל התרבות בתל אביב נראתה מהודרת למדי. במרכזה הוקרנה על מסך מרצד האות "K": קורצת, מצטטת ומזכירה מדי את ה-"M" המוזהבת של מלכת הפופ האמריקנית, מדונה. לצדה חבורה נאה של נגנים לבושים בחליפות ובכובעים תואמים לתקופה הרלבנטית של שנות השלושים של המאה הקודמת. ברמקולים נשמע קולה של קאס, מקריין בדרמטיות קרדיטים ליוצרים ולנגנים.

הרקדנית מעניקה גוון אמנותי שלא עובד

 

הבחירה להתחיל בתודות בשפה הצרפתית לא ברורה, בהתחשב בעובדה שהקהל באולם הורכב בעיקרו ממעריצים דוברי רוסית ועברית, אבל, כאמור, המופע הזה לא התכוון מלכתחילה לנהל דיאלוג עם הקהל או לאפשר לקאס מרחב פעולה של אלתורים. המנהל האמנותי של המופע ויתר למעשה לחלוטין על אינטימיות או נגיעות אישיות, וכשמדובר בזמרת שכל הרפרטואר שלה כמעט עוסק בפרטי ובאינטימי, זוהי בחירה מוזרה. "קברט", מסתבר, פשוט לא נתפר למידותיה של קאס.

 

כמו בובה שבורה

הזמרת עולה לבמה בנעלי עקב גבוהות במיוחד, גרביונים שחורים שקופים, חולצת כפתורים, שמכסה בדיוק את מה שצריך, ומבליטה חזייה שחורה. היא פותחת בטעימה מתוך השיר "Mon Mec A Moi" ("הבחור שלי"), להיט ענק שלה משנות התשעים המוקדמות, שעדיין עובד. היא ממשיכה בעיבוד בשפה הצרפתית לשיר "Send In The Clowns" של סטיבן זונדהיים, כשברקע וידאו מלנכולי בשחור לבן ועל הבמה רקדנית לבושה בחליפה ממורטטת של קלושאר, אוחזת בלונים אדומים. הדימוי הוויזואלי אסתטי מאוד אבל ברור מאליו ואינו משאיר מקום לדמיון. קאס מתנועעת על הבמה כמו בובה שבורה. התנועות מונוטוניות ממש כמו הביצוע הווקאלי, שמעורר תהייה מדוע למעשה בחרה בשיר שזכה לכל כך הרבה ביצועים נפלאים, אם אין לה מה לחדש בו.

מייצגת תדמית במקום להיות הדבר עצמו

 

רגעי הקסם המעטים במופע הזה היו, מן הסתם, כשקאס הרשתה לעצמה פשוט לשיר, לחזור למקום הראשוני והבסיסי ביותר של זמר: מיקרופון וקהל. הקול של קאס, שאין לו מתחרים מבחינה סגנונית, אינו זקוק לקישוטים או להפרעות. קאס יודעת היטב איך לנגוס במילים ולהגיש אותן והיא עושה את זה נפלא בשיר "Les Hommes Qui Passent" ("הגברים שעוברים"), עוד יהלום ברפרטואר שלה, שבו היא מרגישה סופסוף מספיק בבית כדי לעמוד לבד על הבמה ופשוט לשיר.

 

היא מצליחה לדלג מעל המכשולים ששמה לעצמה, בעיקר בשירים הישנים שלה, כמו "D'allemagne" ("גרמניה") וכמובן "Il Me Dit Que Je Suis Belle" ("הוא אומר לי שאני יפה") ובטעימות שהיא מפזרת בהדרנים עם "Entre Dans La Lumiere" ("להיכנס לאור הזרקורים") ו-"Laissez Moi Chanter" ("תנו לי לשיר"), אבל ביתר המופע היא טובעת במלודרמטיות מעושה, בדימויים שמפרשנים את מילות השירים באופן כמעט ילדותי ובצורך אובססיבי לייצג תדמית במקום להיות הדבר עצמו. ייאמר לזכותה של קאס, שהכישרון האדיר שלה, היכולות הווקאליות והחומרים המוזיקליים שהיא מבצעת, מכסים לא מעט על הפגמים והמבוכות במופע, שלוקה בארכאיות ובחוסר מודעות עצמית. מדונה, גברתי, את לא.