חוכמה גדולה לעצבן את הלבנונים

איזה סרט עיצבן את הטורקים? איזו אומה כעסה על "אינדיאנה ג'ונס"? ואיזה סרט לא הוקרן בישראל בגלל הצרפתים? מסתבר שבוראט לא המציא שום דבר ומאז ומתמיד היו סרטים שהצליחו לעצבן מדינות שלמות. הנה, פיטר ג'קסון כרגע עיצבן את הניגרים

בצירוף מקרים מפתיע, וכמעט במקביל, שני סרטים שאינם קשורים זה לזה עוררו תגובות חריפות במדינות בהן עלילותיהן מתרחשות: "לבנון" של שמוליק מעוז הצליח לעורר את חמתם של הלבנונים, בעוד שסרט המדע-בדיוני "מחוז 9" ("District 9") הוחרם בניגריה.

 

במקרה של "לבנון" קשה לומר שמדובר בתגובה מפתיעה: הקולנוע הישראלי כבר מזמן ניכס לעצמו את לבנון, ובפרט זו של שנות ה-80, כטראומה שמככבת מדי שנה על המסכים, מנקודת המבט הישראלית כמובן. אבל מדוע התעצבנו הניגרים על סרט מדע בדיוני שכולו פיקציה?

"מחוז 9". שוכבים עם חייזרים? אנחנו?!

 

עלילתו של "מחוז 9" מתרחשת במציאות אלטרנטיבית בה חייזרים נחתו בכדור הארץ בשנות ה-80, ובהווה מתגוררים בשטח הסגר באפריקה. אולם העובדה שמדובר בעלילה פיקטיבית מובהקת לא שינתה את דעתם של גורמים רשמיים בניגריה, שקראו להחרים את הסרט בשל האופן בו היא מתארת את האוכלוסיה במדינה.

 

"אנו מרגישים שהסרט פוגם בתדמית של ניגריה בכך שהוא מציג אותנו כקניבלים וכפושעים", צוטט שר ההסברה הניגרי ב-BBC. "הנשים שלנו מוצגות כזונות שמסתובבות ושוכבות עם חייזרים". בינתיים, הסרט לא צפוי להגיע לניגריה ובמדינה דורשים מחברת ההפצה סוני התנצלות פומבית.

 

נקמת הקזאחים

לפעמים, כמו במקרה של "מחוז 9", זה נשמע קצת מגוחך ונטול אחיזה במציאות. אבל זו ממש לא הפעם הראשונה שסרט נטול כל יומרה ריאליסטית מעורר תגובות כאלה במדינות בהן הוא עוסק. המקרה הזכור ביותר בשנים האחרונות הוא ללא ספק זה של "בוראט", סרטו של סשה ברון כהן, שגרר ביקורת רבה מצד האומה הקזאחית - למרות שעיקר הביקורת של הסרט הופנתה דווקא כלפי האוכלוסיה האמריקנית (שאימצה אותו בחום).

 

בוראט כזכור הגיע מקזאחסטן, שהוצגה בסרט כמדינת עולם שלישי ענייה ופרימיטיבית, דבר שבאופן לא ממש מפתיע עיצבן את תושביה. השערוריה החלה עוד לפני שהסרט בכלל יצא לאקרנים, כשסשה ברון כהן הופיע עם דמותו של בוראט בטקס פרסי הקולנוע של MTV ב-2005. שר החוץ הקזאחי איים בתביעה, ואתר פיקטיבי שהוקם במטרה לקדם את הסרט (עם הסיומת kz) הוסר מהרשת. הנושא אפילו הגיע לדרגים המדיניים הגבוהים ביותר, ונידון בפגישה בין נשיא ארצות הברית דאז ג'ורג' וו' בוש והנשיא הקזאחי.

אינדיאנה ג'ונס. לא רק את הנאצים הוא עיצבן

 

לא מדובר בתופעה חדשה בתעשיית הקולנוע. ב-1958 עורר הסרט "שבילי תהילה" ("Paths of Glory") של סטנלי קובריק תגובות זועמות באירופה בכלל ובצרפת בפרט, בשל האופן בו הוצגו החיילים הצרפתים. הסרט, שעלילתו מתרחשת על רקע מלחמת העולם הראשונה, אמנם לא הוחרם בצרפת באופן רשמי, אולם בעקבות לחץ דיפלומטי שהופעל על מפיציו, הוא הוקרן בצרפת רק ב-1975 - כמעט 20 שנה לאחר צאתו. בעקבות הידידות הדיפלומטית בין ישראל לצרפת באותם ימים, הסרט לא הוקרן גם אצלנו עם צאתו.

 

"שבילי התהילה", כמו "לבנון" במידה מסוימת, זכה לביקורת הזו דווקא בגלל הריאליזם שלו וניסיונו להציג תיאור קשה של זוועות המלחמה. אותו ריאליזם (או לפחות היומרה הריאליסטית) היה גם בעוכריו של "אקספרס של חצות", סרטו של אלן פרקר מ-1978. הסרט שהתבסס על סיפורו של בילי הייז שישב בכלא הטורקי לאחר שהורשע בסחר בסמים, הציג התנהגות ברוטאלית קיצונית מצד הסוהרים, ולמרות שהסרט עצמו זכה לשבחים ברוב מדינות העולם, לא כך היה בטורקיה. הצדק, כך נראה, היה עם הטורקים: 26 שנה לאחר שיצא הסרט, ביקר אוליבר סטון, תסריטאי הסרט (שגם זכה עליו בפרס האוסקר הראשון שלו), במדינה והתנצל באופן פומבי על האופן המוגזם בו הוצגו הטורקים בסרט.

 

אבל לא רק סרטים בעלי יומרה ריאליסטית זכו ליחס שכזה. ב-1984 יצא לאקרנים "אינדיאנה ג'ונס והמקדש הארור" ("Indiana Jones and The Temple of Doom"), הסרט השני בסדרה של ג'ורג' לוקאס וסטיבן שפילברג. הסרט אמנם זכה להצלחה מסחררת ברחבי העולם, אבל לא בהודו, שם הוא נאסר להקרנה במשך תקופה ארוכה. הסיבה: האופן השלילי בו הוצגו תושביה של המדינה בסרט (הבדיוני לחלוטין כמובן, יש לציין).

 

לא תמיד הבעיה היתה לאומית: לפעמים די היה בפגיעה בשמו של מנהיג, בהווה או בעבר, בכדי לעורר את חמתה של מדינה שלמה. "הדיקטטור הגדול" של צ'רלי צ'אפלין, שיצא ב-1940, הוחרם כמובן בגרמניה הנאצית כיוון שהציג באופן קריקטורי את דמותו של הפיהרר. 16 שנים לאחר מכן, גורל דומה נפל בחלקו של הסרט מוזיקלי "המלך ואני" של וולטר לאנג, כיוון שבמרכז העלילה עמד רומן בין אלמנה בריטית למלך סיאם.

 

בהומור אנחנו דווקא מבינים

ומה בישראל? ובכן, היו מקרים בהם הצליחו לעצבן גם אותנו. "הפסיון של ישו", סרטו השערורייתי של מל גיבסון מ-2004, עורר תגובות זועמות הן בישראל והן בקרב הקהילות היהודיות מחוצה לה. למרות שלא הוכרז חרם רשמי, הסרט לא זכה להפצה מסחרית מסודרת בישראל. גם סרטים מבית ומחוץ שעסקו בסכסוך הישראלי-פלסטיני מזווית שלא כל כך החמיאה לנו ("ג'נין ג'נין", או אפילו "חנה ק." של קוסטה גברס) עוררו כאן תגובות חריפות למדי.

"אל תתעסקו עם הזוהאן". את זה אנחנו דווקא אוהבים

 

אבל כשזה מגיע להומור ותיאור מעוות של החברה הישראלית (ולא העם היהודי לדורותיו, או הסכסוך הישראלי-פלסטיני), מתברר שאנחנו הרבה יותר סלחנים. "אל תתעסקו עם הזוהאן", שבו גילם אדם סנדלר סוכן מוסד שמחליט לעזוב את הארץ

ולהפוך לספר נשים, הציג את האומה הישראלית בצורה מגוחכת למדי, מהמבטא ("חוסטרליה") ועד ההרגלים הקולינריים (כפית חומוס בקפה).

 

למעשה, אפשר לומר שבמובן מסוים, "זוהאן" עשה לנו מה ש"בוראט" עשה לקזאחים. אלא ש"זוהאן" לא ממש הפך קורבן לחרם. להפך: זו היתה אחת הקומדיות המצליחות שנראו כאן בשנים האחרונות, למרות שלא ממש זכתה להצלחה בסדר גודל כזה מעבר לים. כנראה רק כל עוד לא דורכים לנו על נקודות רגישות, אנחנו מוכנים לקבל קצת ביקורת.