אינני יודעת היכן ומתי הקשיב לשיחה של גדולים – כלומר, בני 13-12 או משהו כזה – שהתרברבו כי שתו וודקה ממש מתחת לאף של ההורים שלהם, ואחד אפילו סיפר בגאווה שהקיא על הנייקי שלו. וגם הצליח להפעיל את מכונת הכביסה ולנקות אותן עוד לפני שההורים חזרו, ואף אחד לא ידע מכלום. תוכנה המלא של השיחה וזהותם של המשתתפים בה ככל הנראה לא יוודעו לי. ויתרתי על הניסיון לתחקר את הילד כי בהחלט היה כאן משהו דחוף יותר לטפל בו. המשהו הגיע באמצעות השאלה שפתחה את השיחה: אמא, מתי כבר יהיה מותר לי לשתות אלכוהול.
הוא אמר "אלכוהול" במין יראת כבוד משונה כלפי החומר המסתורי הזה, כאילו היה כרטיס כניסה לעולמם של גדולים. הוא אמר את המילה בהטעמה גדולה ובשקט, כמו שפעם, רק לפני דקה וחצי, היה אומר שיקוי או כישוף, מאמין לגמרי בקיומם ובאניגמה המתמשכת שהם מפזרים סביבם. למה אתה שואל, הקשיתי, ואז נודע לי דבר קיומה של השיחה לה האזין, ומיד פסלתי את כל משתתפיה כלוזרים. ילדים ששותים הם לוזרים, טמבלים, מטומטמים, אידיוטים, מפגרים וחולירות, אמרתי בלהט.
מה זה חולירה, שאל.
תקנו אותי אם אני טועה, אבל נדמה לי שכל הורה עומד לפעמים בפני תהום פעורה של אי ודאות כשהצאצא שלו מגניב לו הביתה פיסות מציאות מאיימות, כאלה שחשבנו כי אפשר יהיה להתגונן בפניהן רק באמצעות אהבה, חינוך טוב, המון חוגים ופיתוח תחושת ערך אצל הדור הבא. והנה, מגיע היום בו העולל מגלה לכם כי לא די בכל זה, ומסתרי האיסור החמור מהווים סוג של משיכה.
בדורי הבעיה כמעט שלא הייתה קיימת. כשסיפרתי לאבי לראשונה כי אני הולכת למסיבה בה ישתו משקאות חריפים – מעט, כי הסלואים הצמודים היו לב הענין והסיבה שלמשה התכנסנו - הייתי בכיתה י"א. הוא נאנח קצת ולימד אותי לשתות נכון. לא על קיבה ריקה, לאט, לא לערבב, לשתות המון מים ובאופן כללי לא לעשות דבר שיפגע בכבודי העצמי. הוא לא פירט ולא צריך היה לפרט. בשעתו, די היה במילותיו המדודות כדי לעבור מנערות לבגרות עם כמה האנגאוברים מפוארים ובלי נזק רציני לעצמי או לזולתי. אלא שאף אחד מבני דורי לא חשב ש"מסיבת שתייה" בחניון מכוניות היא סוג של בילוי או כרטיס כניסה לקוליות, ורוב האלכוהול במסיבות היה משהו מתקתק ומגעיל שקראו לו בוסקה או פנטזיה. ערפול החושים שגרם הספיק בדיוק להיצמדות עזה מדי בסלואו הבא.
אמרתי לו, מותר להתחיל בגיל 18 אבל גם אז זה לא טוב לך. בוא תראה מה אלכוהול עושה, איימתי ועשינו גוגל ומצאנו, כמובן, את הרציחות והדקירות ותאונות הדרכים ומקרי האונס ותאי המוח המתים, ואט אט הוא התמלא בעתה מוצדקת, בדיוק כמו שרציתי.
אין ברירה, צריך להפחיד אותם. חזק. ולו רק כדי להרגיע את תסיסת החרדה הפנימית, שמא לא עשינו די, שמא היינו סלחנים בטרם עת למה שעוד יתגלה כאסון. מבחינה תיאורטית ופילוסופית גרידא, אני אמורה לסמוך על הדור הבא שיהיה חדור באותם ערכים שהוקנו לו במאמץ בבית – אבל מבחינה פרקטית לגמרי, איך אפשר? איך, כשמכל עבר רובצים פיתויים מסוכנים נורא שנחשבים בעיניהם לבסדר גמור?
מה שהטריד אותו במיוחד בהצגת התכלית שלי הוא תאי המוח המתים. איכס, אמר. איכס איכס. זה כאילו לשתות רעל שהורג חלק ממך, נכון?
נכון, מתוק שלי, צהלתי ונישקתי אותו, ואתה הרי לא תעשה את זה. אתה לא תפגע בעצמך ככה, רק כדי למצוא חן בעיני החברים שלך, נכון? וחוץ מזה – גייסתי לעזרתי את רגישותו המופלגת לריחות רעים – כששותים, הפה נורא נורא מסריח.
כמה מסריח, תבע לדעת. כמו הביצה של ההיפופוטמים בספארי? יותר, אמרתי בחדווה. כמו ביצים מקולקלות על ערימת גופרית, ניסה את כוחו הפואטי. עוד יותר, איתגרתי אותו. כמו נשימה של סוהרסן בהארי פוטר, אמרתי, והוא פרש להרהוריו, בהחלט נפעם ומאוים מן הגילוי הזה.
סילקתי את הדוקרים, הרוצחים והנהגים הקטלניים מן המחשב והלכתי לחפש לו משחק מגניב במיוחד ברשת, מרוצה מאוד מעצמי על טיפולי הבוגר והאחראי בשאלותיו. תמיד אני בודקת את המשחקים בהם ישתעשע עוד מעט כדי לראות שאין שם אלימות נוראה מדי או ניבולי פה או לינקים לאזורים לא רצויים, כך שהייתי שקועה באיזה מבוך פרהיסטורי עד שלא שמעתי אותו שואל, והוא נאלץ לחזור על קושייתו פעמיים וגם טילטל קצת את כתפי: אז אמא, איזה סוגים של סמים את מכירה?