מבצע עופרת יצוקה הוביל להפסקת אש יציבה למדי בין החמאס לבין ישראל, אולם בשבועות האחרונים הופר השקט מספר פעמים ונראה שאנחנו מידרדרים במדרון חלקלק שעלול להוביל לחידוש האש. שני הצדדים חייבים לפעול כדי לבלום את ההידרדרות בטרם יהיה מאוחר מדי.
ישויות פוליטיות אויבות שאין ביניהן דרכי תקשורת מקובלות כשגרירויות, שיחות טלפון או מפגשי ועידה, מנהלות את מגעיהן הדיפלומטיים במערכת איתותים לא מילולית, ובדרך כלל בחילופי אש. צד אחד יורה, הצד השני מגיב בעוצמה גדולה יותר או נמנע מתגובה בכוונה, ומקווה שהאיתות יובן והמסר יעבור. אנשי מדע המדינה רואים גם מלחמה כחלק ממערכת האותות המוחלפים בין הצדדים, אולם מלחמה היא כמובן עדות מובהקת לכישלון הדיפלומטיה של הרובים. במקרה של ישראל והחמאס הגיע הזמן לדיפלומטיה מסוג אחר.
בתקופה האחרונה אירעו מספר תקריות שעלולות להוביל להתלקחות מחודשת בין ישראל לחמאס ולהתמוטטות הפסקת האש. החמאס אמנם אינו מעוניין בכך, ובדרך כלל אינו יוזם ירי לכיוון ישראל, אולם בצד העזתי יש קבוצות רבות המעוניינות בחימום הזירה.
ירי נגד ישראל הוא אמצעי בדוק להעברת מסרים פנים פלסטיניים – אם אנשי הג'יהאד רוצים לנקום על מעצר אנשיהם, אם אנשי הפתח שנדחקו לשוליים רוצים להבעיר את השטח, אם קבוצות שוליים בחמאס מעוניינות בהשפעה נוספת, או אפילו אם משפחה מקומית נפגעה כלכלית מהסגר, הכלי הטוב ביותר העומד לרשותם הוא ירי לכיוון ישראל. יש כמובן גם קבוצות שמפעילים אל-קאעידה וחיזבאללה, מתוך שאיפה להצית את הלחימה מחדש.
חטאו של החמאס בכך שאינו עושה את כל הנדרש כדי לחסום את מפירי השקט. לרשותו עומדים אמצעים רבים לבלום את הירי, ובעבר הוכיח כבר את יכולתו. מנגנוני הביטחון שלו מכירים את השטח ואת הפעילים, המודיעין שברשותו אמין ומדויק, ואנשיו יודעים גם להפעיל אלימות בעת הצורך כדי להעביר את המסר. דומה שמנהיגי החמאס מעדיפים להסתכן בתגובה ישראלית חד-פעמים ומבוקרת, מאשר להתעמת עם כוחות האופוזיציה הפנימיים.
מהצד הישראלי מערכת הביטחון מקבלת דיווחי מודיעין על כוונות פיגוע פלסטיניות מהרצועה, והמדיניות הישראלית המסורתית מחייבת פעולה בטרם ייפגעו אזרחי המדינה, לעיתים אפילו על סמך מידע חלקי ולא מאומת. זהו מסלול התנגשות ידוע מראש. ישראל מנסה לפגוע במבצעים ובדרך כלל מצליחה בכך, אולם המידע לעיתים מוטעה, לפעמים הביצוע לקוי, ובסופו של דבר נפגעים גם חפים מפשע, או אפילו לוחמים שלא היו בדרכם למבצע טרור או ירי.
פעולות צה"ל יחייבו את מנהיגי החמאס להגיב בירי, ולו רק כדי להפגין את שליטתם הריבונית ואת מחויבותם להגנת האוכלוסייה. במעגל הקסמים המוכר התגובה החמאסית תגרור תגובה ישראלית בעוצמה רבה יותר שנועדה להעביר מסר דיפלומטי נחרץ, והמצב עלול לצאת משליטה במהירות גם אם אף צד אינו מעוניין בכך.
לפיכך חייבים שני הצדדים לשכלל את דרכי התקשורת ולהעביר מסרים ברורים יותר. גם אם ישראל אינה מעוניינת בדיאלוג פוליטי עם החמאס, עליה למצוא דרכים יעילות לתקשר עם הארגון ולהביא לידיעתו את חומרת המצב ואת סכנת ההתלקחות. אפשר להעביר את המסר דרך המתווכים המצריים, דרך הקהילה הבינלאומית, או דרך אנשי קשר מקומיים בגדה ובישראל. המסר צריך להיות ברור – ישראל אינה מעוניינת בחימום הגזרה, היא מוכנה להבליג על הירי לזמן מה ולהעניק לחמאס שהות להתארגן ולבלום את הגורמים שמערערים את היציבות, אולם במידה שתיווכח כי ההנהגה העזתית אינה פועלת בתקיפות, היא לא תוכל להמשיך ולהבליג. במקביל ישראל צריכה להתריע פומבית בפני גורמים בינלאומיים כי לא תסבול הידרדרות מחודשת.
אם הדרג השליט בעזה אכן מעוניין בהמשך השקט, עליו להוכיח נכונות לפעול נגד ההתארגנויות הללו ולעמוד בנחרצות ובגלוי למניעת ירי. לצד המסרים הברורים והנכונות לגלות סבלנות, עלינו להבהיר לחמאס שהמרווח שניתן לדיפלומטיה תחום בזמן. ישראל תוכל להימנע מפעולה רק לזמן מוגבל, ואם ההפרות יימשכו לא נוכל להימנע מתגובה חריפה.
פרופ' דרור זאבי, המחלקה למזרח תיכון, אוניברסיטת בן גוריון