האם נשים מתאהבות דווקא בגברים יצירתיים?

לא כל הנשים בקהל חלמו על לאונרד כהן כגבר נחשק, אבל טבעי להגיד את זה. מה יש ביוצר גדול שהופך אותו לדמות רומנטית? למה משורר עני וגלמוד נחשב לרומנטי יותר ממהנדס יצירתי או מביבי נתניהו? דיון על סוג אחר של התאהבות

"אני הגבר שלך, הוא שר, ולא הייתה אישה בקהל שלא רצתה שהוא יוכיח לה את זה", כתבתה סימה קדמון על ההופעה של לאונרד כהן ברמת גן (ידיעות אחרונות, 25.09.09). גבר בן 75 שנראה זקן ועדיין כותבים עליו שהוא מושא לאהבתן של נשים בכל הגילים.

 

"אין אישה שלא תרצה אותך", אומרת עדן הצעירה והיפה, בסרט הגרמני "טעם של עדן" (2008) לטבח גאון ושמן שמשקלו 137 קילו.

 

לא כל הנשים בקהל חלמו על ההוכחה של לאונרד כהן, ולא כל הנשים מסוגלות להתאהב בגבר כל כך שמן למרות הכישרון יוצא הדופן שלו, ועדיין נראה מתקבל על הדעת להגיד את זה. מתאים להפליא להגיד על לאונרד כהן שנשים מצפות ממנו להיות הגבר שלהן, והסרט על הטבח הגאון והצעירה היפה המאוהבת בו בחשאי הוא אחד מהסיפורים הרומנטיים היפים ביותר. ואלו רק דוגמאות.

 

אני לא עוסק כאן בעובדות. לא טרחתי אפילו לבדוק אם יש מחקר שבדק את התופעה. אין צורך. אני מדבר על מיתוס. לא חשוב אם נשים באמת מתאהבות באמן בסדר גודל של לאונרד כהן. חשוב שיש מיתוס כזה. וחשוב להדגיש שאני לא מתיימר לכתוב על ההתאהבות בכלל אלא על סוג אחד של התאהבות.

 

מה יש ביצירתיות שמאפשר מיתוס כזה של התאהבות?

התשובה שעומדת על קצה הלשון היא – פרסום שמביא בעקבותיו כוח, כסף ומעמד. כל אלה אכן מסוגלים לרגש אבל האם הם יכולים להסביר גם את המשיכה המיתית אל אמנים יוצרים?

 

נערוך ניסוי קטן. מה דעתכם על המשפט הבא: "אין אשה שלא תרצה היום בביבי נתניהו". נשמע טבעי ומתקבל על הדעת? נתניהו הוא איש מפורסם, עשיר, בעמדה בכירה ביותר, נראה די בסדר יחסית לגילו והוא ילד לעומת לאונרד כהן. אז למה נראה שבמקרה הזה אין מיתוס של התאהבות? המיתוס הזה יושב נפלא דווקא על טבח מופנם, חלש אופי ופחדן ועל על גבר מרושש שמזכירה פשוטה גנבה ממנו די בקלות עשרה מיליון דולר.

 

כדי לאכול במסעדה של הטבח ב"טעם של עדן", חייבים להזמין מקום שנתיים מראש, וכל ארוחה עולה כ- 1000 יורו, אבל הוא מסתפק במסעדה קטנה, שלושה שולחנות בלבד, והוא מרוויח רק מהיינות שהוא מוכר במהלך הארוחות. אין ספק שמדובר בכישלון כלכלי טוטאלי, ודווקא בגלל זה הוא גבר מושך יותר. ולאונרד כהן מוסיף המון לשארם הרומנטי שלו כמי שלא יודע לכלכל את ענייניו

 

השניים האלה מזכירים לי את המיתוס הידוע של התאהבות במשורר עני, גלמוד, מתוסבך, חולני, הדועך בעליית גג עוד לפני שהתפרסם ולו שיר אחד שלו? הוא חסר כול ועדיין נראה טבעי לדבר עליו כמושא התאהבות.

 

ההבחנה בין פרסום ליצירתיות בולטת במיוחד באינטרנט, בעיקר בבלוגים. נשים מתאהבות בגברים שכותבים יפה במיוחד בלי לדעת אפילו מי הם.

 

אני שוב נדרש, לצורך זה, לציטוט מתוך רשימה יפה להפליא של שרית פרקול - "למילים, ובמיוחד למילים יפות שנבחרו בקפידה", כותבת פרקול, "מושחלות בתוך משפטים כמו מחרוזת של אבנים יקרות, יש המון כוח. הן מסחררות, הן ממכרות. אני יכולה להתאהב במישהו שכותב יפה. מסוגלת להאמין לתיאורים מדויקים, המציירים רגשות ביד אמן. כמה קל לחשוב שאדם שמתאר אהבה, קינאה, עצבות, ברגישות כה רבה, בלי אף צרימה וזיוף, יהיה רגיש לפחות באותה מידה גם כלפייך" 

 

ותחשבו על זה שרוב הסופרים הגדולים היום בעברית הם פרופסורים, סממן מובהק של מעמד חברתי גבוה, אבל מי מצמיד אליהם את התואר הזה. כמה פעמים נתקלתם בשם "עמוס עוז" וכמה פעמים בשם "פרופ' עמוס עוז"? נראה שהציבור חושב שהמעמד החברתי של פרופסור מקטין את השארם של הסופרים.

 

הסיפור של אלמה מאהלר

אי אפשר לכתוב רשימה כזאת בלי להתייחס לתופעה הכול כך ידועה של אלמה מאהלר. יש לכך אפילו תירוץ אקטואלי - המחזה "אלמה" של סובול, בהפקה יוצאת דופן של הבמאי האוסטרי פאולוס מאנקר, העומד להיות מוצג בימים אלה במוזיאון אסירי המחתרות בירושלים. אלמה, ייאמר מיד, היא דוגמא יוצאת דופן שאינה מייצגת את המיתוס עצמו. אני מציג אותה בכל זאת כי היא שייכת למיתוס.

 

אלמה שינלדר (1879-1964) התפרסמה לא רק בגלל יופייה הרב וחוכמתה הרבה אלא בעיקר בגלל אהבותיה. היו לה יחסי אהבה, כאלה ואחרים, עם לפחות שישה יוצרים שחלקם היו משכמם ומעלה.

 

הראשון מביניהם (הצייר גוסטב קלימט) היה מבוגר ממנה בשבע עשרה שנים, על אחד מהם (המוזיקאי אלכסנדר פון זמלינסקי) נאמר שהופעתו החיצונית דוחה במיוחד, ואחד אחר (גוסטב מאהלר) היה מבוגר ממנה בעשרים שנה. ואז באים אל חיקה שלושה יוצרים צעירים ממנה - וולטר גרופיוס, מייסד בית הספר של הבאוהאוס (צעיר בארבע שנים), הצייר אוסקר קוקושקה (שבע שנים) והסופר פרנץ וורפל (אחד עשרה שנה).

 

יתכן שהם נמשכו אליה משום שהאישיות שלה, בלי לשכוח את יופייה המרשים, משכו אליה במיוחד אנשים יוצרים, אבל אין ספק שגם היא נמשכה אליהם. היא יכלה להשיג כמעט כל גבר והיא בחרה דווקא באמנים.

 

הראש שחוצה את הרקיע השביעי

אפשר למצוא את ההסבר למיתוס של האמן כמושא לאהבה, בגישה הרומנטית שמאפיינת את האמנות בעידן המודרני. יש לגישה הרומנטית הזאת פילוסופיות ודברי הגות שונים, אבל אפשר להמחיש את הגישה הזו גם בחיי היומיום. האמנות הייתה לאחד מכלי הביטוי המוצלחים ביותר של האהבה. כך, למשל, אנשים מאוהבים כותבים זה לזו שירים, או נהנים לבטא את רגשותיהם בעזרת שירים של משוררים וזמרים.

 

האמנות שונה בכך מתחומי יצירה אחרים. מהנדס, יזם הייטק ורופא יצירתיים במיוחד זוכים אולי להערצה על הישגיהם ותרומתם, וגם להרבה כסף ואולי גם לכוח ומעמד, אבל הם לא חלק מהמיתוס הרומנטי. תחום היצירה שלהם גשמי מדי, בהשוואה לאמנות שפונה יותר אל השמימיות. יש מי שמדרגים אפילו את האמנויות לפי רמת השמימיות או הארציות של כל אחת מהן. ניטשה, לדוגמא, העניק למוזיקה את המקום הראשון ולאדריכלות מקום בתחתית.

 

אמן יוצר, במיוחד הגדולים שבהם, הוא האדם הכי קרוב למיתוס של אלוהות. המוזות נחשבו ביוון העתיקה כבנותיו של זאוס, בכיר האלים, והפילוסופים הגרמניים של המאה ה-19 מדברים על האמן הגאון כמי שראשו נמצא מעל לקו הרקיע.

 

"המוזיקה מנפצת את השמים", כותב שארל בודלר. "מוזיקה היא דרך אלוהית לספר ללב דברים יפים", אומר פאבלו קזאלס. ויצירה טובה, במיוחד מוזיקה טובה, היא "אלוהית" בשפת הדיבור. לא צריך להאמין בשביל זה באלוהים. מספיק לצורך זה להבין את המשמעות של המיתוס של אלוהים.

 

להיתפס למיתוס שכל אישה מוכנה להתאהב בלאונרד כהן. זה בעצם להתאהב במשהו שמרגיש כמו אלוהי. הבעיה עם המיתוס הזה שלאונרד כהן הוא גם אדם, עם כל החולשות של הטבע האנושי, אבל מי שרואים ושומעים אותו מרחוק, לא מצליחים לראות את האדם שבו, ויחי המיתוס.