"למה עטפתי אותו בצמר-גפן כל החיים?"

יכול להיות שברגע שהילד שלכם יצא לחיים האמיתיים הוא פתאום לא ידע איך להתמודד, יתפתה לעסקאות גרועות ולנשים הלא נכונות? הפסיכולוג גיל ונטורה מנתח עבורכם את השאלה ההורית הכי בסיסית: האם אני מכין את הילד שלי לעולם האמיתי?

ואז הילד שלך יהיה בן 24 ובאסטיונר חלקלק ימכור לו עיסקה מפוקפקת ויעקוץ אותו באלפי שקלים, ויום אחרי זה הוא יאסוף מישהי חמודה בטרמפ, בלי לדעת שהיא נערת פיתוי, והיא תפתה אותו לסמים ותשאיר אותו בלי המכונית, אבל עם הרפס לכל החיים, ואז הבעל בית שלו יזרוק אותו לרחוב, ואז הוא יתדפק על הדלת בליל גשם ואתה תפתח ותראה אותו, עלוב, רטוב ועצוב, ותאשפז אותו במחלקה סגורה, ואז תתפוס את הראש בשתי ידיים ותזעק "שיט, למה עטפתי אותו כל הזמן בצמר גפן ולא הכנתי אותו לחיים האמיתיים?"

 

הורה יקר, עם יד אחת על הלב ושנייה על הארנק, הבט בפיסקה דלעיל וענה בכנות: האם מצאת את עצמך מדי פעם מגלגל בראשך תסריט אימה שכזה? במידה וענית "כן" עליך לשים לב לשלוש המסקנות הבאות: א. מלנת'לפים הורים מגלגלים בדקות אלו בדיוק את אותו תסריט. ב. אתה נורמלי לגמרי. ג. יתכן ונפלת קורבן למיתוס ה"הכנה לעולם האמיתי". אם כן, שב נא בכורסא נוחה, הכן לעצמך כוס קפה, וונטורה החבלן האמפתי יפרק בשבילך את המוקש הזה.

 

א. איפה בדיוק נמצא העולם האמיתי?

רחוב מאובק בעיירת פיתוח. מושב פסטורלי בצפון. מפעל רועש לייצור קרבוראטורים. סניף בינוני של בנק. קריית היי טק מעוצבת ויוקרתית. מגרש כדורגל בעיר שדה ביום שבת. רחוב ראשי הומה.

 

ישראל 2009 מכילה בתוכה לפחות 394 עולמות אמיתיים ובערך כ-734 סיטואציות חיים שונות, שלכל אחת מהן חוקיות אחרת, כללי הפעלה סמויים שונים, וכל זה בלי לדבר על הטיפוסים השונים שמאכלסים כל אחד מהעולמות ובכלל בלי שנזכיר את "חוץ לארץ" (אותו ישוב קטן וזניח מעבר לים, שחלק מבנינו ובנותינו בוחרים לבקר/לחיות בו).

 

המגוון האינסופי של החוויה האנושית מוליך אותי למסקנה יישומית אחת – העולם האמיתי היחידי שרלבנטי באמת לילד ושבתוכו עליו לפתח כישורי התמודדות ראויים הינו הכאן ועכשיו שלו.

 

השאלות שצריכות להטריד אותו ואותנו כרגע קשורות לקונפליקטים הבוערים באמת בחייו הקטנים: איך מצליחים לעשות חיים בארגז החול בלי שהחול המעצבן הזה ייכנס לעיניים? איך מצליחים להירדם בסבבה, למרות שידוע שהחושך הוא מפלצת רעה עם שיניים גדולות? ואיך, בשם כל הספיידרמנים, איך אני מעביר לדני חבר שלי, שלמרות שכעסתי עליו אתמול הוא עדיין חברי הטוב ביותר ואני מוכן לסלוח לו כדי שנשחק היום כדורגל? אכן שאלות מעמיקות, הרות גורל ובעיקר – רלבנטיות.

 

המבט ההורי צריך להיות מופנה אל הרגע הזה ולכל היותר אל הטווח הקרוב המיידי. "מה יהיה בעתיד? איך הוא יתמודד עם קשיים?" למען האמת, אני לא יודע בוודאות. אף אחד לא יודע בוודאות, אבל הורים רבים סיגלו לעצמם משוואה מפוקפקת לפיה חשוב לסדר לילד קשיים והתקלות כדי לשפר את יכולתו להימלט בשנים הבאות מתסריטי אימה כגון זה שתואר בפיסקה הפותחת.

 

הורים יקרים, רגע לפני שתרשמו את הפעוט לסדנת "השקעה בשוק ההון בתנאי אקסטרים", הסירו דאגה מלבכם – הקיום האינפנטילי רצוף גם ככה תסכולים ותקלות בשפע. תתפלאו לדעת שהעולל הורדרד שלכם מתגבר במהלך יממה סטנדרטית על עשרות קשיים וממשיך הלאה מבלי שידעתם.

 

אני מבין שמצד אחד הייתם מעדיפים לרשום אותו לחמישה-שישה חוגי פיתוח מיומנות זו או אחרת, והוא, דביל מופלא שכמותו, מעדיף לשחק, להשתולל, לעשות חיים עם החבר'ה, או סתם לעשות לכם את המוות ולבדוק גבול או שניים. אבל, שימו לב שיש כאן מאבק סמוי בין שתי פילוסופיות חיים שונות לגמרי. אתם בעצם אומרים לילדכם מבלי מילים "אנחנו נפגיש אותך עם שפע סביבות מתסכלות שנבחרו עבורך באופן חיצוני, ובאופן זה תלמד להגיב באופן מיידי ואופטימלי לכל קושי שעולה".

 

הילד שלכם מרים את ראשו מערימת הקוביות המוכתמת בשרידי הגלידה ונושא אליכם את המסר החלופי הבא: "בחייאת בובספוג, איך אתם לא קולטים שאותי לא מעניין להגיב אל הסביבה כמו פראייר, אלא ליטול יוזמה ולעצב אקטיבית את הסביבה שלי? ובכלל, חבר'ה, אם הייתם קצת מעיינים לעומק בספרות הפסיכולוגית (ממשיך הילד ואומר) הייתם מבינים שמנגנון ההישרדות האולטימטיבי פירושו לפתח את היכולת לבחור לעצמך באופן מודע את הסביבות שבהן תתגורר ותעבוד, ולהחליט מראש בפני אילו אתגרים אתה מוכן ורוצה להתמודד, ואילו אתגרים הם לא רלבנטיים בשבילך".

 

ואני, במקרה הזה, מסכים עם הילד.

 

ב. צמר גפן עוטף וחונק או בסיס בטוח?

גם החייתי והמסוקס שברכבי השטח זקוק מדי פעם לביקור מרגיע ומנחם בתחנת דלק. ג'יפ סוזוקי מצ'ואיסטי שיקשיח את עורפו, יצלח הרים וגבעות מבלי להודות בנזקקות הבסיסית שלו לאהבה באוקטן 95, יגלה מהר מאוד שהוא מפרפר ונתקע (ובאופן מפתיע, זה יקרה לו בתזמון הכי לא נוח) וחמור מכך – הוא ייאלץ לראות במצבר דואב איך כל אוטוביאנקי עתיקה וחבוטה – אבל מתודלקת – עוקפת אותו בקלות.

 

ההתפתחות האנושית מלאה במגמות פרדוקסליות כאלה. בדיוק כמו שהצבת גבולות ברורה ועקבית דווקא עוזרת לילד להשתולל בשמחה מדי פעם (כי הוא יודע שקיים בעולם כוח שלא יניח לזה להתדרדר!), הענקה שופעת של חום, אהבה וטיפוח הינה אחד האלמנטים המכריעים שעוזרים לילד להעיז, לקחת סיכונים בעולם, ליטול יוזמות ולהתמודד עם המהמורות שבמסלול, כל הדרך עד לביצוע המוצלח. בפסיכולוגיה קוראים לזה "התנהגות על בסיס בטוח". בשפת היומיום המונח המקביל הוא "להסתכל אחורה ברגעים קשים ולדעת שיש שם מישהו שאוהב ודואג".

 

תחשבו על זה. כולנו מתחילים את הקריירה שלנו בעולם כיצורים חסרי ישע. יתרה מכך, תחלוף לפחות שנה עד שנהיה מסוגלים, אובייקטיבית, לעשות איזשהו צעד משמעותי לבדנו. המסקנה המתבקשת היא שכנראה מישהו יצטרך לעשות הכל, או כמעט הכל בשבילנו במהלך השנים הראשונות, כדי שנהיה פנויים לאימונים לקראת הטריאתלון המרתק הזה שקרוי "חיים". אי לכך ובהתאם לזאת, במהלך השנה-שנה וחצי הראשונות, הג'וב העיקרי שלנו אינו לפתח את העצמאות שלנו, אלא את האופטימיות שלנו. כן, אופטימיות. אותה ידיעה מחזקת ש"יהיה בסדר".

 

והערה אחת קטנה, למי ששכח – הצורך העז הזה באישור, תמיכה, ועידוד מהצד האחר, לא ממש נעלם במשך שמונים השנים הבאות לחיינו. הוא אולי משנה את המינון שלו, את אופן הביטוי שלו, אבל גם מנכ"ליות של חברה בורסאית וגם לוחמי קומנדו עתירי זיעה זקוקים לו נואשות. קומו בהמוניכם, הורים של ארץ הקודש, ולכו עכשיו להפעיל את אסטרטגיית הקואצ'ינג האולטימטיבית שתכין את הילדים שלכם להתמודדות בעולם האמיתי: תחבקו אותם!

 

גיל ונטורה הוא אבא לשניים, פסיכולוג, מעביר קורסים והרצאות בנושאי הורות ובנושא החשיבה היצירתית, יועץ קריירה ומאמן חשיבה, מרצה לפסיכולוגיה התפתחותית ומרכז הוראה בקורס אינטליגנציה אנושית באוניברסיטה הפתוחה.

 

• לכל הטורים של גיל ונטורה.