דו"ח גולדסטון והשלכותיו החמורות יעסיקו את מדינת ישראל עוד זמן רב. על אף היותו שקרי וחד צדדי, עצם קיומו מהווה בעיה חסרת תקדים לישראל, יהיו הסבריה אשר יהיו.
גולדסטון ניתץ לרסיסים את השקר האחרון שעוד נותר על תילו מכל שקרי ההתנתקות. מוטרפי שלום רבים מדי טענו לפני המהלך, כי אם ניסוג מהשטח הכבוש - נוכל להגיב בכל הכוח אם נותקף מהשטח שפיננו. דו"ח גולדסטון מוכיח חד משמעית כי לטענה זו אין כל יסוד.
אולם משמעותו של הדו"ח רחבה יותר. תמימות שגובלת בטיפשות העומדת ביסוד החשיבה הפוליטית של מה שמכונה "מחנה השלום", נופצה לרסיסים. חלק גדול מהחשיבה המדינית שעמדה בבסיס תהליך השלום, נגע למושגי מוסר וצדק: ישראל צריכה לעשות צדק עם אויביה ולכן עליה להתפשר עמם. מדינת ישראל אמורה להקפיד על טוהר הנשק ולכן ללחום אך ורק במחבלים, ולא בעם הפלסטיני שבחר במנהיגות רצחנית. אנו אמורים "לקנות" כביכול את הזכות המוסרית ללחום במחבלי עזה רק לאחר שיצאנו מכל השטח הכבוש, ובכך לטהר עצמנו מהחטא הקדמון של הכיבוש.
אך דו"ח גולדסטון על 575 עמודיו, משדר לכל הישראלים יפי הנפש שיורים ובוכים, שהם ממש לא בכיוון. לדעתו של גולדסטון, החזק הוא תמיד לא מוסרי ולא צודק. הוא תמיד יפגע בטרוריסט ובסובבים אותו באופן "בלתי מידתי". על החזק להגביל את עצמו ביחס לחולשה הפיזית של אויבו, אבל בשום פנים ואופן אסור לו לרדת לרמתו המוסרית הירודה של הטרוריסט.
מדינות העולם משתמשות במוסר ובמשפט כאמצעי לשמירת זכויותיהן. ודאי לא מקרה הוא, שהתנהלות רוסיה בצ'צ'ניה, ארצות הברית בעיראק וסין בטיבט אינן נבדקות בוועדה כלשהי של האו"ם. מדינות אלו, ככל מדינה נורמלית, רואות באופציה לפעול בכוח ואפילו בכוח רב מאוד על מנת לשמור על האינטרסים שלהן, זכות יסודית, גם אם בדרך נפגעים אלפים רבים של חפים מפשע. ברור להן ולעולם כולו כי מדובר במאבקי כוח ואינטרסים שאין בינם ובין מוסר ולא כלום. הדבר נכון למעצמות על ואף למדינות קטנות הפועלות תמיד למען האינטרס הלאומי שלהן, תוך התעלמות כמעט גמורה מהיבטים מוסריים וערכיים.
מדינת ישראל היא המדינה היחידה שהחליטה להפוך את היוצרות. מאז מלחמת יום כיפור וביתר שאת מאז הסכם אוסלו היא החליטה לפעול על פי אמות מידה מוסריות כביכול, תוך החלשה שיטתית של כוחה הממשי ונכסיה האסטרטגיים. ישראל נמנעה מפתיחת מלחמת מנע בערב יום כיפור כדי לא להיתפס כתוקפנית, לכן כמעט הושמדה. בתהליך אוסלו הפכו מנהיגיה את כנופיית הרוצחים של עראפת לתנועה לגיטימית מוכרת ובעלת כוח וטריטוריה. פעולות אלו המנוגדות בעליל לאינטרס הישראלי, פגעו אנושות בחוסן הלאומי שלה, ונבעו אך ורק מדחף מוסרי בלתי מוסבר ומאוד לא מקובל בקהילת העמים, לעשות "צדק" כביכול עם אויבים.
התגובות להיפוך יוצרות זה כמובן לא אחרו לבוא. דווקא אחרי מלחמת יום כיפור "הצודקת" מדינת רבות באפריקה ניתקו את היחסים הדיפלומטיים עם ישראל. אמנם הסכמי אוסלו בתחילת דרכם הניבו חידוש יחסים עם מספר מדינות ערב, ובראשן ירדן שעמה אף נחתם הסכם שלום. אולם לאחר תקופת עדנה קצרה, מדינות העולם הגיבו בעויינות ובשנאה רבה יותר לישראל, שהפכה יותר ויותר למנודה ומוחרמת. דו"ח גולדסטון מסמל את השפל הגדול של הידרדרות זו.
כל עוד מדינת ישראל תנסה להיות "אור לגויים" ביחסה לאויביה, נכונו לה עוד "דו"חות גולדסטון" רבים. ברגע בו תפנים כי זכותה להתקיים ולהיות חזקה והיא אינה זקוקה לאישור מוסרי לשם כך, אזי היא תהפוך לבת בית במשפחת האומות. בינתיים היא לא יותר מקהילה יהודית מפוחדת המשוועת להכרה והערכה, דווקא של שונאיה ההולכים ומתרבים עקב כך.