אלי אלי, שלא ייגמר לעולם

שירת "אבינו מלכינו" עם ארקדי, החיבור עם אמדורסקי והשירים שהוקדשו לשליט ופולארד. דקות אחרי שגוועו תשואות האלפים בקיסריה, שולי רנד מדבר עם יקי הפשטיין על הרגעים שיישא איתו מהמופע ועל התוכניות להמשך. קיסריה, הוא עוד ישוב

חצי שעה אחרי ההופעה הגדולה, הזיעה עדיין ניגרת מכל סנטימטר אפשרי בגופו של רנד, התשישות מורגשת בתנועות הגוף. גם פחית המשקה האנרגטי לא ממש עוזרת ורנד נראה אחרי ההופעה כאילו הוא רץ את מרתון טבריה פעמיים וחצי. כל זה לא מטשטש אפילו לרגע את הרוח ואת הזיק בעיניים שרק לפני עשר דקות גרמו ביחד עם להקה מצויינת, ל-3,000 צופים לעמוד ולמחוא כפיים בהיסטריה ולהודות לרנד על אחת ההופעות הכי מיוחדות ומרגשות שנראו ונחוו באמפי, לא רק בקיץ הרווי האחרון, אלא לטעמי בשנים האחרונות.

 

רנד על הבמה, רחוק מאוד מלהיות עוד זמר. הוא משורר, הוא משחק, מנגן כל זה בלי לזוז יותר מדי ובלי צורך במסיחים, הקהל נשבה בקסם באופן טוטאלי. לרנד יש את היכולת המיוחדת הזו להיות כמה וכמה דברים במקביל, קצת יוסי בנאי, קצת מאיר אריאל, הכל על מצע של אמונה כנה ואמיתית ושנותנת את ההרגשה שהוא שר לך באופן אישי כל ההופעה.  

רנד ואמדורסקי עושים קיסריה (צילום: חגי אהרון) 

 

החשש שמקום גדול כל כך כמו קיסריה יעלים את התחושה המיוחדת הזו התבדה כבר בשיר הראשון "מה התכלית", רנד עולה על הבמה בחליפה שחורה ומגבעת, עם פאסון רוק סטארי אמיתי רק בלי האגו והשטויות מסביב, ובדיוק כמאמר השיר מנענע לי את הלב ומוכיח שקיסריה כאילו נבנתה לפרפורמרים מהזון שלו.

 

חדר ההלבשה או בעצם סוכת ההלבשה המאולתרת שבה אנחנו פוגשים את שולי לאחר ההופעה מלאה באנשים. מצד אחד הדודה של הנגן. בפינה השניה החבר מהבית והאחיינית של הסאונדמן, כולם באים כדי להגיד תודה לשולי ששמבחינתו מרגיש כזה שצריך להגיד תודה. על להבין בכלל מה בדיוק עבר עליו ועל הלהקה שלו בשעתיים וחצי האחרונות אין מה לדבר כרגע, מבחינתו הוא נמצא בכלל בעולמות עליונים.

 

"היו גם חילונים"?

כשאנחנו מתיישבים הדבר הראשון שרנד שואל זה האם היו אנשים מכל הסוגים ולא רק דתיים. כשאני אומר לו שמהדרך בין החניה לקופת הכרטיסים הספקתי לסרב לשבע הצעות למניין ערבית (כי התפללתי בבית כמובן) הוא מחייך, אבל מתעקש לשאול את המנהלת שלו ועד שהיא לא משכנעת אותו שהיו גם "סוגים אחרים" או בתרגום חופשי חילונים, הוא לא באמת נרגע.

 

האמנת שככה זה יהיה בסופו של דבר, למרות החששות?

 

"האמת שלא ידעתי למה לצפות, וכמו שאמרתי בהופעה אני אדם חרדתי למדי. אבל ברוך השם ברגע שעלינו לבמה, וראינו את כל האנשים קיבלנו כוחות ברוך השם. היו לי הרבה רגעים מרגשים והיתה חוויה לא רגילה. אבל אני כבר לא בכושר. אני כבר לא רגיל לריקודים האלו". פה רנד מכוון לאחד משיאי הערב כשעלה להדרן שהוא לבוש בחליפה השבת והחג של הברסלבים (הקפוטה בצבעי הזברות). ברגע הזה הלהקה התחילה לנגן את "ושמחת בחגך" וזה נתן את האות לאחד הרגעים החוויתיים של הערב. עשרות אנשים, בהתחלה רק נערים אחר כך גם מבוגרים פשוט קפצו לבמה והתחילו לרקוד בערבוביה מחשמלת וספונטנית, עד שאפילו עבדכם הנאמן שלא ראה ריקוד מהזן הזה (שלא בכפייה) כבר כמה שנים טובות זרק את פנקס והצטרף לחוגגים.

 

מה אתה זוכר במיוחד מכל הערב הזה?

 

"היו כמה אירועים. למרות שבאמת כל הערב היה תענוג. כשארקדי עלה ב'אבינו מלכנו',החיבור עם אסף (אמדורסקי - שההפקה שלו המהוקצעת שלו היתה אחת הסיבות המרכזיות להצלחה של הערב הזה). אבל כשאני חושב על זה אז הרגעים שבהם דיברנו והקדשנו את השירים לגלעד שליט וליונתן פולארד היו מאוד חזקים בשבילי. זה נושא שאני מאוד מקווה שייפתר ושניהם יוכלו לחזור הביתה כמה שיותר מהר. זה יותר חשוב מכל דבר אחר והלואי והצלחנו לפתוח שערי שמיים הערב בשבילם".

 

ומה הלאה? זה נותן עוד תיאבון לא?

 

"קצת קשה כרגע לחשוב, אבל הלוואי שנזכה לחוות את החוויה הזאת שוב - עם חומרים חדשים ושירים חדשים בעזרת השם".

 

אחרי הערב הזה אני בספק אם הבטחה ערטילאית כזאת תספק את הקהל. בשביל אותם רגעים כמו הביצוע של "אייכה" או "המשורר" אנשים הולכים להופעות בארץ. במקום מיכל אשתו והמנהל של האמפי, הייתי נכנס לכוננות ספיגה רצינית, התחושה היא שקיסריה עוד לא אמרה לשולי רנד שלום, רק להתראות, זה לא נגמר זה רק הסוף .