רוק, קומוניזם ומה שביניהם

בניגוד לדרמות המדכאות שמאפיינות את הקולנוע ההונגרי, "רוקנרול תוצרת הונגריה" של גרגלי פוניו הוא דווקא מיוזיקל מתקתק על שנות ה-60 במדינה. שמוליק דובדבני פגש אותו בחיפה ושמע על הנוסטלגיה לעידן הקומוניסטי

שמוליק דובדבני פורסם: 08.10.09, 16:55

"רוקנרול תוצרת הונגריה" הוא לגמרי לא מה שציפיתם לו מסרט הונגרי. את מקום השתיקות, הייאוש הקיומי והריאליזם הקודר תופסים בו שירים קצביים, עלילה רומנטית מתקתקה וקיטש בפפריקה. נסו לגלגל זאת על הלשון – מיוזיקל רוק הונגרי.

 

"אכן יש מסורת בהונגריה של דרמות מדכאות", מסכים הבמאי גרגלי פוניו, שמלווה את "רוקנרול תוצרת הונגריה" בהקרנותיו במסגרת פסטיבל הסרטים בחיפה. “אבל אני מאמין שהחיים לא כאלה כבדים. הסרט הזה הוא על רוקנרול בתקופה הקומוניסטית, והמסר הוא שאם אתה צעיר ומאמין בחופש – הרוק הוא כלי נשק להיאבק עמו".

 

גיבור הסרט, שעלילתו מתרחשת ב-1963, הוא הנער מיקי, ששב עם הוריו לבודפשט משהות באמריקה וחולם להיות ג'רי לי לואיס מקומי. אלא שבדרכו עומד עסקן מפלגתי נכלולי שאינו רואה בעין יפה את הרוח החדשה שמביא עמו מיקי, והשיא הוא בתחרות של כישרונות צעירים שבמהלכה מתעתד המורד הצעיר לכבוש את לבה של אהובתו ולהתסיס את הקהל עם בשורת השחרור והחופש שמייצגת המוזיקה האמריקנית. רוחם השובבה של "פוטלוס", “ריקוד מושחת" ו"היירספריי" שורה על כל דקה בסרט הזה.

"רוקנרול תוצרת הונגריה". אומרים שהיה פה שמח

 

"רוקנרול היה 'הפרי האסור' בתקופה הקומוניסטית", מסביר פוניו. “אבל השלטון גם הבין שאי אפשר לעצור את השפעתו. לכן הוא עודד להקות רוק 'משלו', ויש לכך ביטוי בסרט. אני עצמי נולדתי בשנות ה-60, ניגנתי בלהקת רוק כמתופף, וחוויתי על בשרי את הבעיות מול הממסד הקומוניסטי".

 

צביקה פיק של ארץ הגולש

הסרט מבוסס על מיוזיקל מצליח באותו שם שעלה על במות הונגריה לפני שבע שנים. ההשראה לו היתה סיפורו האמיתי של כוכב רוק מקומי מהתקופה, מיקלוש פניו, שבגיל 17 הקים להקה בשם "הונגריה" והיה אחראי לכמה מלהיטי הרוק ההונגריים של שנות ה-60, ה-70 וה-80. מין צביקה פיק של ארץ הגולש. בזכות המיוזיקל שכולל את להיטיו, מרחיב הבמאי, הצעירים גילו מחדש את השירים הללו והוא זוכה לפופולריות מחודשת.

 

אי אפשר להתעלם מהתופעה המעניינת של סרטים מוזיקליים ממזרח אירופה העוסקים בעידן הקומוניסטי, וזוכים להצלחה גדולה (בפסטיבל מוצג גם הלהיט הרוסי, “המורדים הצעירים", מעין גרסה פוסט-סטליניסטית של "גריז"). האם אין בכך משום ייצוג נוסטלגי מתקתק ונטול ביקורתיות של תקופה אכזרית וקשה?

 

"בעבור הצעירים של היום, הסיפורים על העידן הקומוניסטי נתפסים כמיושנים ומשעממים", עונה פוניו. “בעקבות הסרט החלו להתעניין יותר. נכון, זה לא 'חיים של אחרים' שמציג סיפור עמוק ואכזרי על השיטה הקומוניסטית. אני חושב שהסרט שלי הוא יותר כמו קולנוע צ'כי, שמשתמש באירוניה והומור כדי ללעוג לטיפשותה של השיטה. אחרי 20 שנה, כשקם דור שלא חווה כלל את התקופה אבל חש נוסטלגיה אליה, הגיע הזמן לתאר גם קסם מסוים שהיה באנשים שניסו לשלוט בנוער ולעצור אותו".

פוניו בחיפה. (צילום: גוסטבו הוכמן)

 

ואכן, יש הרבה חן בתפאורה הססגונית וברוק ההונגרי, שמסתבר כקליט וקצבי בהחלט. אין בסרט טובים מוחלטים ורעים, והביקורת הקלה לעיכול הופכת אותו ל-feel good movie אמיתי, גם אם נטול סיפור מקורי במיוחד. ההצלחה לא איחרה לבוא, ו"רוקנרול תוצרת הונגריה" היה לאחת ההצלחות הגדולות של הקולנוע המקומי השנה בהונגריה – כ-240 אלף צופים.

 

החלום האמריקני

עיון בביוגרפיה הקולנועית של פוניו מגלה שהוא שימש כעוזר צלם על הסט של "החשוד המיידי" וסרט האימה הזניח "לפרקון 2”, והוא מנמק ומנמיך ציפיות: “ב-1991 עזבתי את הונגריה והתכוונתי בכלל להגיע לישראל, לקרובי משפחה. אבל

איכשהו הם נעלמו לי, ואז החלטנו, אשתי ואני, לנסוע ללוס אנג'לס. התחלתי כשליח פיצה ומנקה רצפות, אבל כיוון שהייתי עוזר צלם בהונגריה הצלחתי תוך שנה-שנתיים להתברג אל תוך התעשייה ההוליוודית.

 

"על הסט של 'החשוד המיידי' עבדתי כמה ימים, וכל מה שאני יכול להגיד הוא שזה היה די משעמם. אף אחד שם לא חשב על אוסקר והצלחה". הוא אוהב את השילוב של מקצוענות אמריקנית ורגישות אירופאית שסרטו הנוכחי ניחן בהם, וחולם לביים בהוליווד.

 

הסרט שלך מציג דימוי של אמריקה כמייצגת של גאולה לצעירים מעבר למסך הברזל. קצת מוזר לחוות את ההערצה הזו בעידן שבו הדימוי האמריקני חבוט וסדוק.

 

"זה נכון. הסיפור מתרחש בשנות ה-60, ואז אמריקה ומערב אירופה היו מושא הערצה וחיקוי. כמו כל בני דורי, האמנתי בערכים שאמריקה ייצגה – חופש, דמוקרטיה וכלכלת שוק. הרוק היה דרך להביע את הכמיהה לערכים האלה. כעת זה באמת יותר מורכב ושונה, והסרט מתאר נוסטלגיה לדימוי אחר, מצת עם תמונה של אלביס, 'האבנים המתגלגלות' וג'ינס".