סינטרה הוא לא

אלבומו החדש של איאן בראון, "My Way", הוא היצירה הפופית והלהיטית ביותר שלו עד כה, וגם פרידתו הסופית מהצל של "הסטון רוזס", שהמשיך ללוות אותו עד כה

איאן בראון ביקר לא מזמן במסיבת יום-הולדתו ה-40 של חבר ממנצ'סטר. כששאל את המארח, למה איש מהאורחים לא משתמש במכונת הקריוקי שישבה מיותמת בפינה, הסביר לו החבר שכולם מתביישים לשיר לידו. "מה אני, פרנק סינטרה?" פלט בראון בתמיהה, וכתגובה לקח את המיקרופון והחל לזייף כהרגלו. מהאנקדוטה הקטנה הזו אפשר להסיק שבראון לא ממש תופס מעצמו זמר בחסד, גם אם זה מה שהביא לו את הפרסום. 

 

אז סינטרה הוא לא, אבל גם לו יש עכשיו "My Way" משלו. אפשר לראות בשם האלבום החדש את הצהרת העצמאות האמיתית של של סולנה לשעבר של הסטון רוזס, מהלהקות החשובות שאנגליה יצרה אי פעם: עכשיו, כסנדק של הרכבים כמו Kasabian וארקטיק מאנקיז, אין לו כוונה להחזיר לאחור את גלגלי הזמן לימי מאדצ'סטר העליזים, רק בשביל כמה גרושים של נוסטלגיה. או כמו שהוא הגדיר זאת: "הייתי עושה את זה אם הייתי עומד בפני מנת העוף האחרונה שלי. אבל אני לא".

בראון. לא תופס מעצמו זמר בחסד (צילום: אור אלתרמן)

 

"לא עשיתי את זה בשביל התהילה", הוא מצהיר בשיר "For The Glory", כמו עונה לכל אותם מעריצים שמסרבים להמשיך הלאה. מהמון בחינות, "My Way" מפריד סופית בין בראון של הסטון רוזס המפוספסת, לבין "מלך הקופים", שהשכיל להביט קדימה. שאריות הגיטרה שעוד נותרו באלבומים הקודמים פינו סופית את מקומם לצליל הסינתיסייזרים ולאווירת האלקטרו-פופ הקיצונית ביותר שבראון הפגין אי פעם. "Crowning Of The Poor" נשמע כמו משהו מבית היוצר של טימבלנד ו-"Own Brain" (ערבוב אותיות שמו) עושה קולות של יציאת יורו-טראש ממותקת. לא שזה מפתיע כל כך, בהתחשב בכך שבראון הצהיר לפני יציאת האלבום שההשראה הגדולה שלו באולפן ההקלטות הייתה "Thriller" של מייקל ג'קסון. רוחו של מלך הפופ, שמת ביום המיקסינג האחרון של האלבום, שורה על לא מעט מרצועותיו, במה שיכול להיחשב כיצירה הפופית והלהיטית ביותר של בראון.

ארקטיק מאנקיז. מהיורשים של הרוזס (צילום: רויטרס)

 

ברמת הטקסטואלית, איאן בראון אף פעם לא הבריק במיוחד. אבל כיום, למרבה השמחה, הוא מתרחק מהצהרות פוליטיות ריקות מתוכן, כמו אלו שהתעקש לברבר באלבומו האחרון ונשמעו כמו מסקנות של ילד שפתח עיתון בפעם הראשונה בחייו. למרות התעקשותו על חריזה בכל מצב והטפה מוסרית פה ושם, כמו ב-"Vanity Kills", בראון מגלה כאן צד רגיש שאף פעם לא נחשפנו אליו. וגם עם החידוש (המוצלח) ל-"In The Year 2525" האפוקליפטי ומנבא השחורות של זייגר ואוונס, מדובר כאן עדיין באלבום הרומנטי והרגשני ביותר שלו עד היום.

 

אנחנו חיים בעידן של מיחזור. חברי הרכבי עבר חוזרים זה לזרועות זה וקלאסיקות

מוזיקליות מוצאות עדנה מחודשת. אבל לאיאן בראון יש תכניות אחרות: ב-"Just Like You" הוא מתעקש לחיות רק את העכשיו. כפי שמעידה הבלדה הבומבסטית "Always Remember Me", האיש שפעם ביקש שתעריצו אותו עם להקה תומכת מאחור, דורש להיצרב לכם בזיכרון כיוצר עצמאי. מבחינות רבות, האלבום החדש הוא הפרידה הרשמית שלו מהלהקה ההיא וכמו שכולם יודעים, אהבות ישנות קשה לשחזר. גם אם הן מדיפות ריח שושנים.

 

איאן בראון, "My Way", הליקון