דומֶה שאני מתגמדֶת, אךְ לא.
אני שומעת בְּשֶקט
איך צומְחות לוֹ
שׂעֲרות חדָשוֹת,
תּוֹבָנות חדשוֹת,
מיתרֵי הקוֹל מִתְּעבִּים עד מְבוּכה.
אם יש שעָר רחֲמים
אָכְניס בַּעֲדו בִּגְדֵי תִּינוק שגָדַל,
נעליִים שֶקָטְנוּ,
חָמְסָה עם אבֶן כְּחוּלה שֶעוד יש לָה
שִימוּש אקח בַּחזרָה,
דפֵּי ציוּר עוֹטֵי נִצִּים וּנְשָרִים
וְדָיות וּבַזים וְעֵיטִים,
שְמוֹת כולם הוא יָדַע
וּמָרְאֶה פְּניהֵם -
וְשָכַח.
2.
חרפּוּשיוֹת הלב ששָֹמְתָּ
על לבִּי, לוחש תפילות מסֶּפֶר המֵּתִים,
אוֹזִירִיס בכָל כּובֶד משְקלוֹ,
כְּנגֶד האֶמֶת.
בְּבֵית הַחולִים
קצת לפנֵי כִּכְלוֹת
הכול
חִיטְטוּ בְּךָ הַאֲחָיוֹת
כְּאִילו הֲיּיתָּ עֲדָשּים שֶיֵש לּפְלות.
וַאֲנּי רָאּיתִּי בַּחֲטף
תְּנוּעָה פֶּלְאּית אַחַת
שֶעֲשה גווךָ
כְּשֶהושִיבוּ אותְּךָ להרף-עיִן
על הסָּדִין.
מָה פִּתְאום פֶּלְאִית:
הָיָה בִּתְנוּעַת גווך אֲבָדון
וּבִתְנוּעַת ראשְךָ
קָבָּלַת הַדִּין
וְהַאֲחָיות הָפְכוּ בְּךָ וְהָפְכוּ
כּאֶבֶן שֶאֵין לָהּ הופְכִין.
וּבְעֵינֶיךָ הִתְקָבְּעה כְּבָר אָז מאֲפֵּליָה,
עיניךָ צמֶד זְגוגיוֹת ויטראז' חלבִיוֹת
שֶלא הִבִּיטוּ עוד לְאֵי- מָקוֹם,
תָּלוּ גְלוּיות בַּמֶרחקִים,
להיות במטחווֵי אֵין-קֵץ, בְּארץ נְשִיָה,
עיניךָ שיָרוּ בי אהבָה עיניךָ שיָרוּ בי זיקִים.
כָּל חַיַי אֶשָא
תְּנוּעַת ראשְךָ ההיא, משבי-המָסָע,
וְאֵין-אונֵי שְנֵי אישונֶיךָ, מִכּובֶד-המָשָא,
כְּצֶמֶד אֲזיקִים.
עדנה שמש, סופרת, משוררת, עורכת ומתרגמת. זכתה בפרסים ספרותיים מטעם כתבי העת "נוגה" ו"עתון 77" ופרס בתחרות כתיבה בחסות אונסק"ו במרסיי, צרפת. ספרה "אמסטל" ראה אור בהוצאת הקיבוץ המאוחד
לכל כתבות המדור לחצו כאן