איך לעזאזל קוראים לספר הזה?

לפעמים שם של ספר יכול לגרום לך להחמיץ ולוותר על יצירת מופת אמיתית ומיוחדת במינה. הסופרת והמשוררת חנה גולדברג מחפשת שם לספרה החדש ונזכרת בכמה ספרים שכמעט פיספסה

בימים אלה אני עובדת על ספר ילדים חדש. טוב, זה לא מדויק. את הסיפור עצמו סיימתי לכתוב כבר לפני שבועות, וכבר נערכה הפגישה עם המו"ל, וכבר נבחר המאייר שייתן לגיבורֵי הסיפור שלי פנים וגוף, וכבר שוחחתי עם העורך, ותיאמנו תאריך יעד, שבו עתיד הספר לראות אור.

 

אבל מאז? פשוט אין לי רגע מנוחה. בגללו. בגלל הספר. מה חסר לי? דבר אחד קטן ואחרון: שם. כל בוקר אני מתעוררת עם רעיון חדש ונפלא לשם, ובכל ערב אני קוטלת, הודפת, גורסת והורסת את הרעיון המעולה שנולד לי רק הבוקר. פתאום הוא נראה בנאלי, יומרני, מסורבל, המוני, ארוך מדי, קצר מדי, מבלבל מדי...

 

ככה זה עם ספרים. תמיד הם נולדים בייסורים (ראו, בהמשך, מה אומרת על כך מרים ילן שטקליס). לפעמים זה בגלל העלילה, לפעמים בגלל דמות שלא מתפתחת כראוי, לפעמים אני לא מצליחה לגלות מה סוף הסיפור, לפעמים בגלל בחירת המאייר, ולפעמים? פשוט אין לי מושג איך לעזאזל קוראים לו. לסיפור שלי.

 

ובאותו עניין, הפעם אמליץ לכם פה על 3 ספרים מצוינים. את השניים הראשונים, שיצאו לאחרונה, כמעט החמצתי בעצמי, בגלל שמם (אני סומכת עליכם שתבינו למה). רק את האחרון (שיצא ב-2005) הייתי מזהה מיד כפנינה אמיתית. טוב, זה לא רק בגלל השם.

 

איזידורה, איזה יום

מאת לינדה סמית, איירה מרלה פרייזי, נוסח עברי: רימונה די-נור, הוצאת מטר.

 

למה?

כי זה ספר שעוסק בנושא שהוא עדיין טאבו בספרות ילדים: מרה שחורה, דיכאון ותחושת תפלות. במקום לשלול את תחושות העצב, לינדה סמית משתמשת בה כדי ליצור ממנה משהו טוב ומלמדת את עצמה ואותנו, שאפשר להדוף מרה שחורה באמצעות נחישות, עשייה ויצירה. סיבה לא פחות טובה, שבגללה, תאמינו לי שאתם לא רוצים להחמיץ את הספר הזה היא האיורים של מרלה פרייזי, שממש מעיפים את הסיפור קדימה וגורמים לנו לדהור ולהמריא בעקבותיו מתנשמים ונרגשים. כן, ככה עושים מלימון לימונדה והופכים עצב לשמחה.

 

מה הסיפור?

איזידורה היא זקנה, בודדה וזועפת שנראית כמו מכשפה. בוקר אחד היא מתעוררת על צד שמאל. אין לה חשק לשתות כלום, לאכול כלום, לעשות כלום. אבל לא אחת כאיזידורה תיכנע לענן השחור המאיים להשתלט עליה. היא משנסת מותניים, תופסת מטאטא, אוספת לתוך סיר גדול את החושך, הצללים, הערפל, המועקה והייאוש, מקציפה הכול ביחד, לשה, מרדדת, משטחת ואופה מהבליל המר והקודר עוגה טעימה ומשמחת.

 

למה לינדה סמית?

כי היא סופרת אמיצה שהתמודדה עם מחלה קשה, כתבה את הספר כדי להתעודד, ועודדה רבים ברחבי העולם.

 

הבלון הצהוב

סיפרה וציירה קומאקו סקאי, נוסח עברי: יעל רם ולאה נאור, הוצאת צלטנר ספרים של ילדים.

 

הבלון הצהוב ספרי ילדים

למה?

בגלל שלאחר שתסיימו לקרוא אותו לילדכם, סביר להניח שתתפתח ביניכם שיחה בנושא: מה עושים כשמי שאנחנו אוהבים נמצא רחוק מאתנו? בגלל שהוא כתוב כמו שיר אייקו משובח. באיפוק. בעדינות. בגלל האיורים המקסימים (שצויירו על ידי הסופרת!), בגלל האומץ של סקאי לא לסיים את הסיפור ב- happy end. ויותר מהכול? בגלל שזה סיפור נהדר על הרווח שבין אהבה לחופש.

 

מה הסיפור?

קנו לי בלון. אני כל כך אוהבת את הבלון שלי. אני רוצה לשחק איתו, לישון אתו, להתחבק אתו. יצאנו החוצה, הבלון שלי ואני. רציתי לתת לו פרח. אבל הוא עף. ברח ממני. כל כך עצוב לי. כל כך עצוב לי בלעדיו. כן, זהו.

 

למה קומאקו סקאי?

בגלל שיש בכתיבה שלה כל הטוב שיש בסופרים היפאנים – המינימליזם, הדיוק, האיפוק, והליריות – אבל יחד עם זה - גם הרבה חום, רכות ורגש.

 

פרח נתתי לנורית

מאת מרים ילן שטקליס, אייר דוד פולונסקי, מאת הוצאת דביר.

 

למה?

בגלל שספריית ילדים טובה צריכה להכיל לפחות ספר שירים נפלא אחד, וזה בדיוק הספר שיגרום לילדיכם להבין מה כל הקסם.

 

מה הסיפור?

שירים תמציתיים, שנוגעים עמוק ולא פוחדים לגעת בכאב. איורים מרגשים של דוד פולונסקי (שאחראי לאנימציה בסרט "ואלס עם באשיר"). גילוי נאות: מרים ילן-שטקליס היא משוררת הילדים האהובה עלי, תראו למה:

 

פרח נתתי לנורית -

קטן ויפה וכחול.

תפוח נתתי לנורית -

נתתי הכול.

 

נורית אכלה התפוח.

הפרח זרקה בחצר.

הלכה לשחק עם ילד –

עם ילד אחר.

 

אינני בוכה אף פעם.

גיבור אני, לא בכין!

אך למה זה, אמא, למה

בוכות הדמעות מעצמן?

 

למה מרים ילן-שטקליס?

למרות מה שגיליתם עלי בגילוי הנאות, אשתדל לא להפליג בסופרלטיבים... למה ילן-שטקליס? בגלל שאף אחד לא יודע לתאר טוב ממנה מהו שברון לב אמיתי. "שירים, כמו ילדים, נולדים בייסורים", אמרה ילן-שטקליס, והיא ידעה ייסורים מהם: בגיל שש-עשרה היא התייתמה מאימה וחיה כל חייה בבדידות. אבל למרות שלא היו לה ילדים, היא כתבה מתוך הבנה עמוקה לנפשם.

 

• חנה גולדברג היא סופרת, משוררת ופזמונאית. מספרי הילדים של חנה גולדברג: "דמעות ורודות", "חברים בכל מיני צבעים", "קישתא", "קוף משקפוף" ועוד. מקיימת מפגשים עם ילדים והורים. לכל הטורים של חנה גולדברג.