תלמידים, מתי מציינים את "יום המורה"?

בישראל לא טורחים לציין יום הוקרה למורים, והם כבר איבדו תקווה. תפקודם הוא כשל מי שהבין ששחר חדש כבר לא יפציע, ואם מצב זה אינו איום גרעיני - אינני יודע מהו איום

בתחילת החודש ציינו ברחבי העולם את "יום המורה הבינלאומי". אולם אם לא שמעתם תרועת חצוצרות שעולה מבתי הספר ברחבי הארץ, אתם יכולים להיות רגועים. ציבור המורים בישראל אינו מודע לקיומו של היום, גם ארגוני המורים אינם מציינים אותו, שלא לדבר על משרד החינוך, שהשכיל לא להמליץ למאה אלף מורי ישראל לחגוג בכיכרות הערים.

 

מחשבות המורים רחוקות בימים אלה מכל מחשבות חגיגיות. הנתונים שמעמידים את המורה הישראלי בתחתית סולם השכר של המדינות המפותחות ותנאי עבודתו מוכרים וידועים. אך התובנה שראוי להעלותה היא שהמורים בישראל כבר מזמן הפסיקו לחוש. ודאי תחושות מהסוג שמתורגם אצל בעלי מקצוע שונים בבוקרו של יום, כל יום, של עוד יום של עשייה שסיפוקו בצידו. זוהי בעצם תחושה של אין-תחושות, כמעין מנגנון מיכני שעושה את עבודתו ללא רצונות משלו; כמי שכבר מזמן איבד את השליטה על הקורה סביבו – על תוכניות הוראתו, על המשמעת המופקרת של תלמידיו ובעיקר על ההווה המבזה של כלכלתו, או ליתר דיוק "קלקלתו", שלא לדבר על עתידו כגמלאי שייאלץ להיות סמוך על טובת הציבור בערוב ימיו.

 

מבחינה זו מקיים המורה בישראל, והוא היחידי בעולם הפיזי שמצליח לקיים זאת - את עיקרון ה"פרפטואום מובילה": אנרציה חסרת אנרגיה. תנועה ללא מוטיבציה.

 

אך יש לנו, על אף הביקורת של נשמות טובות מספור, מורים מעולים! כן, גם המורים המבוגרים, השחוקים, המוכים על שילשים ועל ריבעים מדי יום ביומו. גם הם – ותלמידיהם מופתעים לעיתים להיווכח בזה – הינם בני אדם. ולפחות מרביתם עדיין רואים במקצועם שליחות לאומית. ביניהם אף יש לא מעטים שחשים כבר שנים ששליחותם היא כשל אותו הנער ההולנדי שבין ארצו למים הגועשים שמאיימים למחות אותה מעל פני האדמה מצויה רק אצבעו. והם שואלים את עצמם חזור ושאול האם רק הם חשים בסערה המתרגשת עליהם, בעוד סביבתם ההדוניסטית רואה בהם – כשהיא טורחת להביט בהם – את דמותו הנלעגת של דון קיחוטה שנושאת עליה את כל חוליי החברה ואסונותיה.

 

לידיעת הקורא נתניהו

הציבור הישראלי אינו מעריך את עבודתנו במקרה הטוב. במקרה הפחות טוב הוא בז לנו באמצעות אותה תובנה שמצויה בשאלה שכל ישראלי ישיב עליה חד-משמעית: האם היית רוצה שילדך יהיה מורה? קושיה זו שלא רק הרשע מעלה אותה, אלא גם שלושת הבנים האחרים שבהגדת המציאות של חיינו מיטיבים לשאול ולענות, השתרשה לה ברבות הימים גם בינינו המורים. ואכן, מותר לגלות את הסוד הגדול: גם אנחנו לא היינו מאחלים לילדינו שיהיו מורים. שכן איזה הורה, וגם אם הוא מורה, היה רוצה לאחל ולייחל ליוצאי חלציו עתיד עגום שכזה?

 

סיכומו של משוואת הפרדוקס הבלתי מובן הזה, של עשרות אלפי מורים איכותיים ואכפתיים שמשתתפים על כורחם בתוכנית "הישרדות" יומיומית, שנה אחר שנה, הוא אחד: אפתיה. המורים איבדו תקווה, ותפקודם היומיומי הוא כשל מי שהבין ששחר חדש כבר לא יפציע בימיו המקצועיים. ואם מצב זה אינו איום גרעיני על קיומה של חברה ושל מדינה, לידיעתו של הקורא בנימין נתניהו, אזי אינני יודע מהו איום.

 

מדינת ישראל משולה בעיני לשרירן המטפח את גופו מול המראה בחדר הכושר כדי להראות לדיירי שכונתו שאסור להתעסק איתו. אלא שמתחת לשרירים המשורגים והמסוקסים מתרבים להם בהשקט ובבטחה תאים ממאירים. אך "קריסת המערכות" עודנה רחוקה, וכל עוד רק מערכת החינוך היא זו שקורסת אז אפשר להמשיך ולפנטז על היי-טק מנצח ועל מטוסי חמקן עטורי מגן דוד.

 

אבל יום חשבון בוא יבוא. אנחנו המורים כבר חווים את סימני המשיח האפוקליפטיים שבעקבותיהם לא יבוא שום משיח. לא על ענני שמים ולא על חמור. אלא אם כן החמור – שהוא ציבור המורים כמאמר מנהיגה של תנועת ש"ס – יתנער בעצמו, יהפוך את סנשו פנשה מעל גבו ויחליט שהוא אדון לגורלו.

 

ביום שבו ציינו מורים רבים בעולם המפותח את סיפוקם המקצועי, ביום שבו נשיאים ולא רק רוח מורידים גשם של ברכות על מבטיחי עתידן של ארצותיהם, על המורים להתנער ולעשות מה שהם יודעים תמיד לעשות: קחו אחריות, צאו מתחושת חוסר התוחלת כי יש תקווה, והיא תלויה רק בנו המורים. התנערות בודדים תעלה אבק, אך של מאה אלף תרעיש ארץ ומוסדותיה. 

 

ד"ר יעקב טפלר, מורה בתיכון וראש החוג להיסטוריה במכללה האקדמית בית ברל, ממנהיגי תנועת "רוח חדשה בארגון המורים"