שני אירועים שלכאורה אינם קשורים זה לזה ארעו בימים האחרונים: טורקיה וארמניה קשרו ביניהן יחסים דיפלומטיים מלאים, וטורקיה ביטלה תרגיל אווירי בינלאומי גדול בהשתתפות ישראל. אולם אם נביט על התמונה מנקודת הראות של אנקרה, ניווכח שבין האירועים יש קשר ישיר, והם נובעים מאותו מקור.
בשנים האחרונות, מאז עלייתה לשלטון של מפלגת הצדק והפיתוח, התחולל תהליך של גיבוש מחודש של האסטרטגיה הטורקית. בלא לוותר על הרצון להתקבל לאיחוד האירופי, החלה טורקיה לבחון מחדש גם את מעמדה באזור שממזרח ומדרום לה. התהליך נובע משתי סיבות היסטוריות ארוכות-טווח: התחממות יחסיה של טורקיה עם העולם הערבי והמוסלמי, והקשר המחודש עם הקווקז ועם העולם דובר הטורקית שממזרח לה.
טורקיה היא מדינה שכמעט כל תושביה מוסלמים, ואנו נוטים להניח שהיא פרו-ערבית, אולם מאז הבגידה הערבית באימפריה העותמאנית מלחמת העולם הראשונה, ובפרט מאז עלייתו של מוסטפא כמאל אתאתורכ, המְחַלֵן הגדול לשלטון, חלה התרחקות של ממש בין טורקיה שנשאה את עיניה לאירופה המודרנית, ובין המזרח.
רק בעשורים האחרונים החלה התקרבות מחודשת בין הצדדים שהושפעה גם מההזדהות הטורקית עם מאבקם של הפלסטינים. התהליך הואץ לאחר הפשרת היחסים עם סוריה בעקבות הסגרת אוצ'אלאן, מנהיג המחתרת הכורדית פ.ק.ק, ועוד יותר בעקבות עלייתה לשלטון של הממשלה הנוכחית, שבשונה מקודמותיה חותרת לאינטגרציה של האיסלאם בדמוקרטיה הטורקית. זעמו של הציבור הטורקי על ישראל בעת מבצע עופרת יצוקה סייע עוד יותר להתקרבות בינה לבין העולם הערבי והמוסלמי.
לצד תהליך זה, חידשה טורקיה בשנים האחרונות את קשריה גם עם מדינות הקווקז ועם העמים דוברי הטורקית שממזרח לה. מאז ומתמיד החשיבה טורקיה את הקווקז כתחום השפעה שלה, והקשר עם העמים דוברי הטורקית – האזרים, האוזבקים, הטג'יקים ואחרים – היו חלק מתפיסת הלאומיות המורחבת שלה. אולם הקשרים הללו ניתקו כמעט לחלוטין בתקופת המלחמה הקרה שבה שלטה ברית המועצות בכל האזור. עם נפילת מסך הברזל שבו היחסים לפרוח, וטורקיה הפכה מוקד לפעילות כלכלית ודיפלומטית עבור האזור.
כל ההתפתחויות הללו הובילו את טורקיה לבחינה מחודשת של מעמדה, ולשאיפה להפוך למעצמה אזורית. יש המדברים על ניאו-עותמאניזם ועל משימתה של טורקיה להמשיך ולהשכין שלום באזור כפי שעשתה במשך מאות שנים בעבר. שר החוץ החדש, דאווטאוגלו מדבר על בניית עומק אסטרטגי חדש שבמסגרתו תהיה המדינה ציר המרכזי ונקודת מפגש חיונית בין אירופה, המזרח התיכון והקווקז.
התוכנית האסטרטגית הזאת מחייבת כמה שינויים במדיניות החוץ הטורקית. אחד מהם הוא הנמכת פרופיל יחסיה עם ישראל. הצבא הטורקי לא יוותר בקלות על הקשר הביטחוני החשוב הזה, אולם כדי להדוף ביקורת מפנים ומחוץ – עיתונאים בטורקיה עוררו את זעם הציבור כשטענו, למשל, שחיל האוויר הטורקי אימן את הטייסים הישראלים בגיחות בגובה נמוך לקראת ההפצצות בעזה – זיהו מתכנני הדיפלומטיה הטורקים את הצורך לצמצם את הפעילות הגלויה בין הצבאות. כך הם מעמידים את עצמם מבחינת העולם המוסלמי כנייטרלים יותר, ולו גם במחיר פגיעה בקשר עם ישראל.
אותה תפיסת עולם חדשה הובילה אותם גם לחידוש הקשרים עם ארמניה ולהסכם שנחתם בין שתי המדינות לכינון יחסים דיפלומטיים. צריך לזכור שעם התמוטטות ברית המועצות הכירה טורקיה במדינה הארמנית החדשה, אולם כשהתגלע סכסוך בין ארמניה לבין אזרבייג'ן על השליטה בחבל נגורנו-קרבאך, צידדה טורקיה באזרבייג'ן ויחסיה עם ארמניה נותקו. אנשי משרד החוץ הטורקי הבינו שאם ברצונם לשמש בתפקיד מרכזי בקווקז ובאזור הים הכספי עליהם להתגבר על טינות העבר, לשפר גם את יחסיהם עם ארמניה, וליצור מצג מאוזן יותר.
כך, מנקודת הראות הטורקית אפשר לפרש את שתי הפעולות כחלק ממהלך אסטרטגי גדול יותר שנועד להציב את טורקיה במעמד של מעצמה אזורית משכינת-שלום. במקרה אחד, הישראלי, משפר המהלך את יחסיה עם השותפות המוסלמיות הערביות, ובמקרה השני, הארמני, פוגעים הטורקים בעמיתיהם המוסלמים דוברי שפתם ממזרח, אולם שני המהלכים נועדו ליצור איזון במקום שבו, לתפיסתם נוצרו קודם לכן עיוותים היסטוריים.
פרופ' דרור זאבי, המחלקה למזרח תיכון, אוניברסיטת בן גוריון