למה למהר להתגרש? ניסיתם להציל את הזוגיות?

אתם מחליטים לפרק את התא המשפחתי. האם חשבתם על הכל? האם באמת אתם רוצים להתגרש? הבאתם בחשבון את טובת הילדים? את ההבטים הכלכליים? עצרו קודם, אל תקבלו החלטה בפזיזות. רגע לפני ששוברים את הכלים

"אנשים מקדישים להיכרות ראשונה שלושה שבועות,לאהבה סוערת שלושה חודשים,למריבות ואי הבנות שלוש שנים, ואת 30 השנה לאחר מכן הם מקדישים להשלמה עם המצב" (אנדרה דה מסון)

 

רגע לפני ששוברים את הכלים, שאלו את עצמכם אם זה באמת מה שאתם רוצים, חשבו על המניעים שלכם ומאיפה הם נובעים. חשבו לטווח הארוך, איך זה יהיה להיות לבד. האם זו סתם הפגנת כוח, או הצהרת כוונות שיש בה ממש? האם תוכלו להיפרד מהסביבה הבטוחה והנוחה והמוכרת של הבית. איך זה יהיה לא להשכיב את הילד שלך לישון כל ערב, איך זה יהיה כשילדיך לא יכנסו למיטה כל בוקר ויתכרבלו איתך. האינטנסיביות המשפחתית תיעלם, ואת מקומה יתפסו תחושות של בדידות בשבתות ובחגים. האם תוכלו לוותר על המשפחתיות והזוגיות?

 

האם הבאתם בחשבון הסתה של אחד ההורים נגד בן הזוג האחר? הדבר פוגע בהתפתחות התקינה של הילד והוא לא מתפנה להשלים את התפקידים ההתפתחותיים שמשיגים בני גילו האחרים.

 

האם הבאתם בחשבון שהילד יכרות ברית עם ההורה האחר וישפוט אתכם מוסרית, יתעמת איתכם קשות בכל הזדמנות? בנוסף, ילדים במצבים אלו נוטים לסחיטה רגשית ("טוב, נמאס לי ממך, אני עובר לגור עם אבא") ולסחיטה כספית ("אבא, תקנה לי נעלי ספורט של נייקי, אמא לא מסכימה").

 

האם תתחילו להיות שוב לבד, להתחיל מההתחלה במציאת דירה ו/או בן/בת זוג (לחזור כמה שנים אחורה), או עדיף שתבדקו אפשרות לשקם את היחסים עם בן הזוג לראות בו דברים חיוביים?

 

האם באמת ניסיתם לדבר זה עם זה ללא צעקות, מתוך רצון לשמור על כבוד הדדי ובלי לפגוע ולהעליב? ניסיתם לשמוע מה מפריע לכל אחד ולתקן את מה שמפריע? כשאנשים מוצפים בכעס וכאב, יש ירידה ביכולת שלהם לפעול בהיגיון. חשבו אם יש דרך ליישב את הקונפליקטים וליצור איזונים חדשים ביניכם, תוך הקשבה ואמפתיה לרגשות בן הזוג ולרצונותיו.

 

אתם כועסים ומרירים ומוציאים הכל זה על זה ליד הילדים. ככלל, מי שלא טוב לו עם עצמו מוצא סיבות רבות ומגוונות לריב עם בן הזוג. אינך יכול לחיות בשלום ובהרמוניה עם בן הזוג שלך עד שלא תמצא שלווה והרמוניה בתוכך פנימה. כל אחד מגיע לקשר הזוגי עם קונפליקטים לא פתורים מילדותו ומצפה מבן הזוג שיפתור לו אותם. לפי שיטת האימגו מתקיים דו שיח בין בני זוג, תוך שיקוף וגילוי אמפתיה זה כלפי זה בדרך שהופכת את השלילי לחיובי. אנחנו בוחרים בני זוג שירפאו את פצעי הילדות שלנו ומבקשים מבני הזוג שלנו למלא חללים שהותירו הורינו, כגון רגשות קיפוח וצרכים רגשיים. פנייה לטיפול זוגי או גישור איננה בושה ועשויה לעזור לכם לפתור מחלוקות.

 

מחפשים נקודות תורפה אצל בן הזוג כדי לפגוע ולנצח

אצל אלה שכבר בהליכי פירוד או כבר נפרדו יכול להתקיים דפוס שבו הצדדים מרגישים שהם נמצאים במצב מלחמה, בו כל אחד מהצדדים רוצה להרוויח כמה שיותר: להרוויח כמה שיותר כסף, רכוש או משמורת על הילדים. מחפשים נקודות תורפה אצל בן הזוג כדי לפגוע ולנצח.

 

עצרו רגע! זו לא מלחמה. היתה לכם אהבה גדולה שהביאה אתכם לנישואים, היו שם אינטרסים משותפים של בחירת בית משותף, ואולי גם יש לכם ילדים משותפים. אז עכשיו אתם כבר לא בני זוג ואתם צריכים להיפרד מדפוסים זוגיים. בין השאר גם להפסיק לריב כמו בני זוג נשואים. החשיבה צריכה להשתנות, עליכם לקבל על עצמכם דפוסי התנהגות הוריים- חלוקת התפקידים ההוריים מחדש.

 

אתם כועסים ואפילו שונאים את בן הזוג, ועם זאת נדרשים לשתף איתו פעולה. לכאורה זה נראה בלתי אפשרי, אבל זה נדרש כשיש ילדים. עוד יותר בלתי אפשרי זה לנסות להפריד בין ההיבטים הרגשיים ("למה עזבת אותי לטובת מישהי אחרת?") לבין ההיבטים הרציונליים והאשמות שווא ("אתה לא אבא ראוי לילדים" - האומנם? או שזו סתם השמצה בגלל כעס). יש לתת מקום לבטא רגשות ופחדים ולנסות לעבד את האובדן באמצעות משפחה, חברים, או מטפל מקצועי. פרידה היא כמו אבל – עולים רגשות קשים של האשמה עצמית ותחושת כישלון.

 

היכולת לבטא ולחשוף רגשות אמנם מקלה על ההתמודדות, אבל חייבים לזכור לשמור על לשון נקייה, לא לקלל. עצם העובדה שמתחילים בקביעת סידורים לעתיד –חלוקת רכוש,הסדרי ראייה - היא ממחישה את הוודאות שהנישואים הגיעו לקיצם, כשבמקרים רבים אחד מבני הזוג אינו מעוניין בכך.

 

האם כדאי, רגשית וכלכלית, לפתוח במלחמה על נכסים וכספים?

מי יקבל מה? חשבתם על ההיבטים הכלכליים? מי ששרוי בפרידה כואבת או בהליכי גירושים רוצה לצרוח על בן הזוג במקום לשבת איתו לשיחה נעימה ותרבותית, בה ידונו בנכסים המשותפים שצברו במהלך חיי הנישואים. האם כדאי, רגשית וכלכלית, לפתוח במלחמה על נכסים וכספים? אחד התוצרים של הגירושים, בין אם רוצים ובין אם לאו, זו ירידה ברמת החיים.

 

גירושים גם מביאים איתם התמודדות עם מעברים כגון שינוי מקום מגורים, שינוי בית ספר ושינויים ביחסים שבין ההורים לילדים. ילדים שהוריהם נפרדים מרגישים עצובים וכועסים. יש ילדים השומרים את דבר הגירושים בסוד ולא משתפים אחרים במה שעובר עליהם. זה מצב שנכפה עליהם, והם מרגישים חוסר אונים בכך שאינם יכולים להחזיר את ההורים להיות יחד. ילדים רבים יסבלו מקשיים פסיכולוגיים והתנהגותיים (יילכו מכות בבית ספר כדי להוציא כעסים ולמשוך תשומת לב). תיתכן גם ירידה בהישגים לימודיים והסתגרות חברתית.

 

אי אפשר לחלוטין למנוע פגיעה בילדים, אבל אפשר להפחית את עוצמת הפגיעה. זכותו של הילד לאהוב את שני ההורים ולהיות עם שני ההורים בקשר רציף ועקבי. על ההורים להמשיך להיות מעורבים בגידול ובחינוך ילדיהם ככל האפשר, כמו הסעות לחוגים, אסיפות הורים, טיולי בית ספר.

 

גירושים הם אחד התחלואים של החברה המודרנית, אבל החברה המודרנית גם מעודדת הידברות, מודעות עצמית ופתיחות. כל אלה יכולים להקל על אירוע טראומטי כגון פרידה או גירושים, כל עוד יש נכונות כנה בין הצדדים לנסות ולמנוע עימותים מיותרים ולהביא למינימום את הפגיעה בילדים.