הילד המוכה הפך לגבר מכה - את עצמו

למה בן 36 שנראה מצוין, אינטליגנטי ומשעשע "נתקע" בדייטים? ככל שסיפר יותר הבנתי שיהיה קשה לדעת מה באמת קורה בפגישות הראשונות. האם המצב שחור משחור, או שהתפישה השלילית שלו את עצמו צובעת את התמונה?

הוא הגיע לטיפול כדי להתמודד עם הקושי למצוא זוגיות. בפגישת הטיפול הראשונה הוא סיפר לי על הקשיים העצומים שהוא חווה בדייטים: על השתיקות, על ההיסוסים, על הדיבור הכבד והתקוע שמאפיין אותו במצבים כאלה.

 

הוא בן 36, נראה מצוין, אינטליגנטי, דיבורו רהוט וקולח, מעניין, מסקרן, משעשע ואיש שיחה, כך שלא כל כך הצלחתי להבין איך זה יכול להיות: כשאני פוגשת בראשונה אנשים ביישנים הם בדרך כלל עצורים ונבוכים גם בטיפול. ואילו כאן, יש פער עצום בין ההופעה הפתוחה והמשוחררת שלו מולי לבין מה שקורה לו בדייטים. ניסיתי לפענח את התעלומה.

 

בפגישות הבאות עודד (שם בדוי) סיפר לאט לאט ועם תחושות של בושה ואשמה על הילדות הקשה שעברה עליו: אביו היכה אותו ללא הרף, ואמו הצטרפה בעלבונות ובהשפלות משלה. לאורך כל שנות ילדותו ספג אלימות מילולית ופיזית, וכך גם שני אחיו הקטנים.

 

אף אחד לא ידע על הטרור המתרחש בבית

בניגוד לתפישה הקיימת אצל חלק מהאנשים, לאלימות במשפחה אין בהכרח קשר ישיר למצב הכלכלי. משפחתו של עודד היתה אמידה ביותר. הם חיו בשכונה טובה בצפון תל אביב, האב מנהל בנק מצליח, האם מורה ומחנכת. כלפי חוץ הציגו תמיד חזות של "משפחה מושלמת", עם ילדים שקטים, נקיים, מטופחים ומנומסים.

 

אף אחד לא ידע על הטרור הרגשי והפיזי המתרחש בין כותלי הבית. עודד ואחיו הסתירו היטב את המצב מחברים, מורים ומכרים. סימני האלימות תורצו תמיד כתאונות אופניים, נפילה ממדרגות או היתקלות בחפצים שונים. אף אחד לא שמע ולא הרגיש. אף אחד לא חשד בהם לרגע.

 

בילדותו סבל עודד מהפרעת קשב, האופיינית לילדים שסובלים ממצוקה רגשית. הוא התקשה להתרכז בשיעורים ולא הצליח לקלוט על מה מדברים. רוב היום היה בורח לחלומות בהקיץ, ממציא לעצמו סיפורים וחי בעולם דמיוני פנימי עשיר ובטוח, שונה כל כך מהעולם העוין שחיכה לו בחוץ. אמו לעגה לו ללא הרף, קראה לו בשמות גנאי והצליחה לשכנע אותו שהוא טמבל חסר תקנה שלא יצא ממנו כלום.

 

חברים כמעט לא היו לעודד, גם לאחיו לא. אף אחד מהם לא רצה להביא ילדים הביתה ולהסתכן בחשיפה למצבי הרוח הקיצוניים של אבא או ההשפלות של אמא. הם השתדלו לתפוס כמה שפחות מקום ותשומת לב בבית בשעות אחר הצהריים, שנדמו תמיד לעודד כנמשכות לנצח.

 

אין לעודד זכרונות רבים מגיל ההתבגרות. הוא בעיקר חיכה לצבא כדי לשרת כמה שיותר רחוק. הוא התנדב להחליף חברים להישאר בשבתות ומצא תמיד תירוצים כדי לא לחזור הביתה. הצבא הפגיש אותו עם אנשים ועם תרבויות חדשות. הוא הסתכל בכמיהה איך אנשים מצליחים להתחבר, להתיידד ואפילו למצוא לעצמם זוגיות ואהבה בתוך המסגרת הצבאית. אבל הוא נותר משקיף מהצד שלא העז להשתתף. הפחד וחוסר הביטחון שלו שיתקו אותו.

 

קשרים שמתפוררים ממש בהתחלה

ההמשך לא היה טוב יותר. בכל מקום אליו הגיע – לימודים, עבודה, השכונה החדשה אליה עבר – הוא ראה הזדמנויות להיכרות, אבל פעם אחר פעם הרגיש שהוא מפספס ולא מצליח להתקרב ולהתחבר. הוא הקיף את עצמו בספרים, בסרטים ובתשבצים, אבל כל יום שישי הבדידות התגברה והוא נכנס מחדש לדכדוך נורא, מחכה שסוף השבוע הארוך יעבור ויוכל לחזור לשיגרת העבודה, שם יחשוב פחות.

 

לפני כמה שנים נרשם עודד לאתרי היכרויות באינטרנט, ומאז הוא מחפש שם יחסים וקשר. עם תמונה מושכת וכרטיס מצחיק, חכם ומזמין, הוא יצא להרבה מאוד דייטים. אבל, כמעט אף דייט לא הפך לדייט שני, ומעולם לא הצליח להחזיק קשר מעל לשבועיים. הם תמיד מתפוררים ממש בהתחלה.

 

במהלך הטיפול ניסינו לבדוק מה קורה לו שם, בתחילת הקשר. עודד התחיל לספר על הפגישות שהיו לו, ושמתי לב שכמעט כל משפט שאמר מלווה בחיווי עצמי שלילי מאוד, והשיפוט שלו מלא ביקורת עצמית ואשמה:

 

"אנחנו מתיישבים, היא כל כך נחמדה, ואז אני אומר לעצמי: 'למה שהיא תרצה אותך בכלל? מה יש לך להציע לבחורה מקסימה כזו?' אנחנו מתחילים לדבר, ושום משפט לא יוצא לי כמו שצריך. אני כבד ומסורבל, כאילו יש לי אבנים בפה. כל ההומור שיש לי תמיד נעלם. אני שותק או עונה תשובות קצרות ונשמע טמבל. או להפך, מדבר שטויות בלי הפסקה, רק שלא תהיה שתיקה, אבל שום דרך שאני בוחר לא מצילה אותי. בתוך דקה אני רואה בעיניים שלה אכזבה גדולה ממני. זה אבוד כמעט מהרגע הראשון".

 

ככל שסיפר יותר על הדייטים שלו, הבנתי שיהיה לי קשה מאוד לדעת מה באמת קורה בפגישות הראשונות. הסיפורים של עודד מתובלים בכל כך הרבה ביקורת עצמית, עד שקשה לדעת מה מתרחש במציאות: האם המצב שחור משחור, או שהתפישה השלילית שלו את עצמו צובעת את התמונה? האם המצב כל כך גרוע, או שהוא הופך להיות כזה, אחרי שעודד יורד על עצמו מבפנים ולא נותן לעצמו להתקדם? האם באמת יש אכזבה בעיניים של הצד השני, או שהוא מייצר אותה בדמיונו והופך אותה, תוך דקות ספורות לנבואה שמגשימה את עצמה?

 

הוריו המתעללים של עודד נשארו בתוכו

אחרי התלבטות קלה, אמרתי לעודד בזהירות שזיהיתי את הוריו בסיפורים שלו: אם פעם היו הם אלו שהתעללו בו פיזית ונפשית, היום הוא עושה את זה לעצמו במקומם, באותה מידה של תוקפנות חסרת רחמים. הוא מכה את עצמו עם ביקורת עצמית קשה. הוא אלים כלפי עצמו, מזלזל, משתמש בכל החומרים שהיו שם תמיד מאז ילדותו. "איזה סיכוי יש לך בדייט", שאלתי, "אם אתה לא נותן לעצמך לנשום כשאתה בפנים, ורק מרעיל את עצמך בביקורת קטלנית שוב ושוב?"

 

נזהרתי בפירוש הזה, כי אני כבר יודעת שקישורים מהסוג הזה, שלפסיכולוגים הם טבעיים לגמרי, נתפשים לפעמים כמשונים ואפילו מטורפים בעיני המטופלים. ואכן, זה לא עבר בקלות. עודד עשה במהלך השנים מאמצים ענקיים להתרחק מהוריו והשפעתם הרעה. הוא עבר דרך מאוד ארוכה מאז ילדותו הכואבת, והנה אני אמרתי לו שהוא אולי הלך רחוק פיזית, אבל למעשה לקח אותם איתו, בתוכו, כל הזמן.

 

האמירה שלי הכאיבה לו והרגיזה אותו, אבל אחרי הכעס הראשוני, מקומם ככל שזה יישמע, לאט לאט הרעיון החל להיראות לו הגיוני. בפגישות הבאות, תוך כדי שהוא מדבר, הוא התחיל "לתפוס את עצמו" במקומות בהם הביקורת שלו קטלנית ורמת הקבלה העצמית שלו נמוכה עד אפסית. הוא התחיל לזהות את הזלזול העצמי ולהבין עד כמה עמוק בתוכו מגיע חוסר הקבלה שלו את עצמו.

 

ברור לשנינו שלא תהיה שום זוגיות, עד שעודד לא ישנה לגמרי את היחס שלו אל עצמו. הקלישאה הידועה שלא תצליח למצוא אהבה עד שתאהב את עצמך, מתגלה פעם נוספת כמדויקת אצל עודד. אין פה דרכי קיצור: הדרך לזוגיות חייבת לעבור דרך קבלה עצמית ואהבה עצמית.

 

• יעל דורון היא פסיכולוגית, מכון זוגות