זהו, נגמר. המסך ירד על עוד קמפיין, אולי המאכזב ביותר שחווינו בין כל האכזבות שצברנו מאז אותו קמפיין היסטורי בדרך למונדיאל 1970. קמפיין מונדיאל 2010 היה אמור להחזיר אותנו למפה אחרי 40 שנות נדודים, אבל בשורה התחתונה לא הביא עמו שום בשורה, להוציא קצת שערוריות כאלה ואחרות. עכשיו, כשהכל נגמר, הגיע זמן הסיכומים, עם מבט קטן לעתיד.
שניות אחרי ה-2:2 הדרמטי מול שוויץ ברמת גן, הגיע אבי לוזון ליציע העיתונאים. במבט מזלזל ובטון מאיים הוא אומר לאנשי העט והמקלדת: "על אפכם ועל חמתכם נגיע למונדיאל. ננצח את שוייץ בחוץ ונעלה". כל מילה נוספת מיותרת. הגיע למקום השני: דרור קשטן נשאל במסיבת העיתונאים לפני מולדובה, מדוע הקהל לא מגיע וענה: "מה אני, סטנדאפיסט?" האמת, זה כיוון לא רע לקריירה חדשה ברגע שהחוזה יפוג.

DK. סטנדאפיסט אחרי סיום הקדנציה בנבחרת? (צילום: אלי אלגרט)
קשה לבחור מבין שתיים מוצלחות במיוחד, אז נציין את שתיהן. 1. מה יותר מעניין, שופינג ברומא לפני גמר ליגת האלופות או צפייה בגמר גביע המדינה? לדרור קשטן ומשה סיני התשובה ברורה והיא לא קשורה לאיצטדיון ר"ג.
במקום להישאר בישראל ולטוס לאיטליה בבוקר המשחק בין ברצלונה לבין מנצ'סטר יונייטד, העדיף הצוות המקצועי של הנבחרת להקדים ולצאת לקניות בבירת איטליה. אבי לוזון, אגב, נשאר כראוי להעניק את הגביע וטס בבוקר שלמחרת.
2. ישראל-לטביה, דקה 67, אצטדיון רמת גן. דרור קשטן מחליט להחליף את יוסי בניון, ומקפיץ לקשר ליברפול את הפיוז. אחרי ירידה הפגנתית מכר הדשא, וחילופי צעקות וקללות עם משה סיני, נזקק ניר דוידוביץ' למתוח את איבריו כדי להשאיר את יוסי על הספסל. אחרי המשחק אומר יוסי: "אין לי על מה להתנצל, לא רצחתי אף אחד". בסוף, דודו אוואט וכמה עסקנים אירגנו סולחה.

סיני מול בניון, לפני שדוידוביץ' מתח את איבריו (צילום: אלי אלגרט)
שחקנינו המצוינים לא ניפקו אפילו רגע אחד מרגש בקמפיין הזה.
החלטנו לבחור בשלומי סרנגה כאיש שריגש אותנו. את שירת התקווה שלו לפני המשחק מול יוון באצטדיון רמת גן, לא נשכח. וגם, לא נשכח את זה שפרט לקרחות ביציעים מול מולדובה, אף זמר לא טרח לשיר את ההמנון. דידי הררי פשוט דירבן את האוהדים לשיר את התקווה לפי הלחן העממי.
בהחלט ייתכן שעמדות המגינים עלו לישראל בקמפיין הזה בסופו של דבר. בשני משחקים במהלך הטורניר, יואב זיו הוחלף עוד לפני המחצית בגלל החורים שלו בהגנה, ועדיין דדי בן דיין נתן לו קרב טוב על התואר. יכול להיות שהדקות הכי טובות של זיו הגיעו דווקא אחרי הזעזוע מוח שספג ב-0:7 על לוקסמבורג?

תואר מפוקפק בסיום הקמפיין. יואב זיו (צילום: אורן אהרוני)
אולי זה הג'ל, אולי הפאסון, אולי התקווה שבסוף עוד ייצא ממנו שחקן (ואולי עוד ייצא).
לפחות כרגע, ההחלטה של קשטן להרכיב את בירם כיאל שוב ושוב, לא מובנת. הקשר האחורי הצעיר של מכבי חיפה לא הוכיח את עצמו אפילו פעם אחת, גרם לפנדל מיותר ביוון ועדיין חסר ניסיון. מה עם היכולת ההתקפית? במטווח הירי שליד איצטדיון ר"ג כבר התלוננו על כדור שבעט כיאל וכמעט פגע באחד המבקרים.
האמת, לא ציפינו מאליניב ברדה לגדולות ונצורות. החלוץ שבקושי מצא את מקומו בהפועל ת"א ולפני כן במכבי חיפה, התחיל לפרוח לפתע דווקא בליגה הבלגית. בניגוד לאחרים, ברדה הביא את ההצלחה שלו בחו"ל גם למתחם האקוסטי המצויין שליד קניון איילון. המספרים: 6 שערים ולא מעט בישולים בקמפיין בינוני של כל היתר.

אליניב ברדה הצטיין, בירם כיאל אכזב (צילום: אלי אלגרט)
העובדה שהתקשורת, ובמידה מסויימת גם אבי לוזון, התעסקו כל הזמן בסוגיית המאמן הבא, הצליחה להביא לקשטן את סיני את הסעיף.
אז מי הבא בתור? יו"ר ההתאחדות רוצה מאמן זר ושמות כמו לואיס פרננדז, סרקו קטאנץ, סלאבן ביליץ', פתיח טארים ואפילו חוסה פקרמן עלו לחלל האוויר.
בשוק הישראלי מועמדים מוטי איווניר וגיא לוי, שכבר עבדו במערכת ומכירים אותה מבפנים. גם אלי גוטמן ואלישע לוי יכולים לראות עצמם כמועמדים לגיטימיים ואפילו רוני לוי. מה שבטוח, העם מאס בשלטון קשטן. לפני כשנתיים וחצי ההתאחדות היתה חייבת לנסות ולתת לקבלן התארים מכפ"ס הזדמנות.
אומרים שרוזוולט וצ'רצ'יל, לא היו מתקבלים בעולם של טלוויזיה ואינטרנט, פשוט בגלל שאינם "עוברים מסך". קשטן, אינציקלופדיית כדורגל בימים כתיקונם, הוא מסוג האנשים האלה ונפל בגלל מחסור בכריזמה והתלהבות. המאמן הבא חייב להיות גם אשף תקשורת ומכאן נובעת הפופולאריות של אייל ברקוביץ' חסר תעודת ה'פרו'. הבעיה היא שגם בארגנטינה חשו כך.