אני גרושה פלוס, ואני רוצה עוד ילדים, למה לא?
האם סטטוסים משפחתיים באמת אינם מתערבבים? האם איננו נמדדים על פי האישיות שלנו, ורוב האנשים יעדיפו לבחון פרטנר לזוגיות לפי מדדים שרירותיים ולא לגופו של אדם? תהיות בעקבות התנסות בזירת הדייטים בסיבוב השני
לא פעם אני מוצאת את עצמי מהרהרת לעומק במהות החיים, שלי, של הילדים שלי, של הסובבים אותי ושל אנשים שונים הנכנסים ויוצאים מחיי, במיוחד עכשיו כשאני בסטטוס "גרושה פלוס".
עד לפני כמה חודשים עוד הייתי תמימה להאמין שאם ממש אתאמץ ואניע את החיים שלי קדימה, אשיג את מה שאני צריכה, לא רוצה, אלא באמת צריכה. התבדיתי.
לא פעם שאלו אותי כאן בטוריי הקודמים מה היתה סיבת הגירושים ונמנעתי מלהיכנס לפרטים הקטנים, שבוודאי היו מנת חלקם של לא מעט מהמבקרים כאן. הסיבה הרשמית היתה ריבוי פערים. לצערי, אותם פערים הוצפו רק לאחר לידת הבכורה. כזוג נשוי בהריון צפינו שינויים רבים, בשיגרה, בהתנהלות בינינו, בטיפול בה, רק שלא צפינו את עוצמת השינויים האלה, ומכאן החלה הקריסה האיטית שגרמה לפערים להתגלות במלוא כיעורם. האשמה היתה תורמת, בכך אין ספק, וההחלטה להתגרש, שהגיעה שנים אחר כך, נבעה מהרעה יומיומית ביחסים. השיקוף הטוב ביותר היה באמצעות הילדים, להם אין למעשה יכולת לנסות להבין מה עומד מאחורי המילים הקשות והם אומרים אותן בלי להבין - ואז ההכרה פוגעת בנו כרעם ביום בהיר.
בסופו של דבר, ההחלטה להתגרש היתה שלי, אין לי בעיה להודות שעבורו הסיטואציה היתה נוחה, הכל היה תקין לכאורה כלפי חוץ, אבל מבפנים הכל מדמם. ההליכים עצמם היו מהירים ונעשו בהסכמה מלאה של שנינו. עכשיו שנינו מתמודדים עם הסטטוס הזה, גרושים פלוס, כל אחד מאיתנו בדרכו.
אפשר לשמוע בשלב הזה את המצקצקים בלשונם שאומרים, יכולתם לתקן, לאן מיהרתם, למה לא עשיתם הכל? אז במשך שנים כן ניסיתי, והדגש הוא על ניסיתי, בגוף ראשון יחיד, כי הוא לא היה שותף מלא לניסיונות. יכול להיות שההתנגדות הנמרצת שלו לייעוץ וחוסר הרצון שלו להבין שהוא 50 אחוז מהקשר קידמו את הקץ. כל מה שעשיתי כדי להעירו לא עזר, גם לא הייעוץ שבסוף הלכתי אליו בגפי ושהבהיר לי יותר מכל שהבעיה איננה בי.
אז החלטתי להמשיך הלאה, כל עוד אני צעירה והילדים שלי עדיין קטנים. אין בי שום צער או חרטה, שכן הכפור שהיה מנת חלקי בפנים הפחיד אותי הרבה יותר מהקור שנמצא בחוץ. הכל עניין יחסי של התבוננות בחיים. מבחינתי סיימתי מזמן להתגרש והתחלתי מחדש.
לא פעם מאשימים כאן גרושות כמחרבות המשפחה, כאלה המנסות לעשות הון על חשבון הגרוש ופועלות מתוך נקמנות כזו או אחרת. אני מכירה רבות שלא פועלות כך, אלא מאמינות שבסיבוב השני מותר להן לחוות זוגיות ומשפחתיות טובה ושוויונית, לאחר ששגו בבחירתן בפעם הראשונה. אנוכי ביניהן.
מנסה לחשב את המסלול מחדש בקול בטוח ושקט
בחיים החדשים שאני רוצה לרקום לי אני יודעת מה אני צריכה, והדרך לשם חשובה לא פחות. אז אני עדיין בדרך, מחפשת את השביל הנכון, הולכת בפלונטר הזה של החיים, נתקלת בדרך ללא מוצא, לא פעם אחת, חוזרת על עקבותיי ומנסה לחשב את המסלול מחדש בקול בטוח ושקט.
יחד עם זאת, עדיין לא ברורים לי הרבה דברים, הרבה "חוקים" של התנהלות בעולם הדייטים שעכשיו אני חלק ממנו, אחרי הרבה שנים של ישיבה על הספסל. נכון שאני אמיתית יותר, קודם כל עם עצמי ובוודאי שזה משתקף לסביבה. אך נראה כי ברוב הפעמים, השלמות הזו, שהגעתי אליה בתוכי, מרתיעה. יכול להיות שזו קריאת-מציאות שגויה והבעיה היא אחרת, טמונה בעובדה שכבר הצביעו עליה בעבר - הסטטוס המשפחתי שלי.
מצד אחד אני מקבלת שדרים שגבר שרוצה מערכת יחסים רצינית יעדיף אשה עם נסיון בחיים, ועצמאות תהיה עדיפה על פני תלות. מצד שני, ליפול עם שני ילדים ומשרה מלאה זה כבר גדול מדי.
בשבוע שעבר שאל אותי עמית לעבודה בעת נסיעה משותפת למה אני בכלל חושבת על עוד ילדים. "למה שלא תסתפקי באלו שכבר יש לך ותמצאי לך איזה גרוש נחמד עם אחד או שניים משלו ותחיו יחד?" שאל. לא היתה לי תשובה לשאלה הזו באותו רגע. למה באמת אני רוצה עוד ילדים? למה אני מחפשת גבר שרוצה ילדים ופוסלת את אלו שמבחינתם עוד ילדים לא בא בחשבון? האם בעוד שנתיים-שלוש אוותר על העניין לחלוטין ואבין שרדפתי אחרי משהו שאולי בכלל לא יכול להתקיים במציאות? חשבתי על זה רבות, והתשובה שהעליתי היא לא בעניין ההגשמה שלי כאמא, כי את זה אני עושה בכל יום ויום, אלא כי ילד חדש שיצמח מתוך אהבה ורוגע יתרום לכל חברי המשפחה החדשה. אני מעוניינת לחוות הריון נוסף, להרגיש את החיים החדשים האלה שצומחים בתוכי, עם כל הרגעים המתישים שחובקים תינוק חדש.
יש לי חברות רווקות לא מעטות בגילי שמעולם לא נישאו ואינן אמהות לילדים, והן תמיד מציינות שלי לפחות יש את הילדים. אף פעם אין לי דרך טובה להתייחס לאמירה הזו. לכל מטבע יש שני צדדים, ואפשר לראות את היתרונות והחסרונות של כל סיטואציה, אם בחיי רווקות מתקדמים או בגידול זאטוטים בגפי. קשה לי מאוד לדמיין את החיים שלי בלי הילדים שלי, שכן הם גרמו לשינויים הגדולים בחיי ובנו אותי כאדם, כאשה וכאמא. לא ניתן בכלל להשוות את עצמי למי שהייתי לפני שש שנים בלבד. השינוי הזה מבורך והצמיח ברמה האישית אשה חדשה ואיתנה, לא "רק" חמודונת.
ועדיין אין לי מענה להרהור ההתחלתי: האם סטטוסים משפחתיים באמת אינם מתערבבים? האם איננו נמדדים על פי האישיות שלנו, ורוב האנשים יעדיפו לבחון פרטנר לזוגיות לפי מדדים שרירותיים ולא לגופו של אדם?
