אני קורא לו להוריד הילוך במכונית המירוץ של חייו

אנחנו אוהבים לדבר על הקונפליקט החילוני-דתי, ולפעמים גם יהודי-ערבי, על חוסר האפשריות בקשר הזה ועל הרצון שהכל יהיה קל יותר, מנסים להבין למה הדברים כל כך מסובכים תמיד. הרשו לי לספר לכם על מערכת היחסים ביני לבין איתמר

איתמר הוא בן 27, סטודנט לתואר שני בכלכלה ובתחילת דרכו לבניית קריירה ומשפחה, הוא צועד בשביל שסלל במוחו שנים קודם לכן, בכיוון שהכתיבה לו הסביבה.

 

בסך הכל הוא בדיוק כמו כולם - מתעניין באותם הנושאים ומלא תהיות לגבי אותה הבחורה שהוא רואה ברחוב בפאב או בים. לפעמים מעז לגשת, אבל ברוב הפעמים לא. הוא מנסה להבין כיצד משתלבת הערכתו העצמית הגבוהה כל כך עם תחושת חוסר הביטחון עצמי שמלווה אותו תמיד. ההרגשה שמשהו לא שלם לפעמים מכה בו, ולעיתים רחוקות יותר, כשהוא לבד, הוא פשוט לא מבין מהיכן היא נובעת גם כשהוא ממש מתאמץ.

 

לרוב כשאנחנו מדברים על מערכות יחסים אנחנו נוטים להתמקד באלה המגרות את מוחנו בקלות יחסית. אנחנו אוהבים לדבר על הקונפליקט החילוני-דתי, ולפעמים גם יהודי-ערבי, על חוסר האפשריות בקשר הזה ועל הרצון שהכל יהיה קל יותר, מנסים להבין למה הדברים כל כך מסובכים תמיד כשעל פניו אין שום סיבה נראית לעין שאכן כך יהיו, תוהים אם במקום אחר הכל באמת פשוט יותר ומאשימים קבוצות מוכללות של אנשים בהתנהגות הגורמת לכל זאת.

 

הרשו לי להסיט את אור הזרקורים לרגע מפני השטח, לגרד מעט את האדמה, להיכנס מעט פנימה ולספר לכם על מערכת היחסים ביני לבין איתמר.

 

עדיין לא הגענו לשלום אמיתי בינינו

אין לי שם או צורה אמיתית, אבל איתמר מרגיש בי היטב. הוא חש אותי כקול שהוא מזהה עם עצמו, כזה הלוחש לו דברים או גורם לו לרצות לעשות מעשים שלא היה מעז לעשות אם לא הייתי שם. אני זה האומר לו שהוא נראה טוב כשהוא מסתכל במראה, ואני הוא זה שגורם ללבו לדפוק מהר יותר כשבחורה יפה עוברת לידו. אפשר להגיד שיחסינו די מורכבים ועדיין לא הגענו לשלום אמיתי בינינו. כשאני מנסה להציף את מה שמטריד אותי אל מוחו של איתמר, הוא נוהג להטביע את מחשבותי מיד.

 

פעמים רבות קורה שאיתמר מודה בפני שאני צודק כשאנחנו מתווכחים, אבל הוא בוחר לא לעשות דבר בקשר לכך. תמיד חשבתי שאיתמר נוהג למלא את חייו בלו"ז צפוף של עשייה, שהוא מסתובב כבר יותר מ-27 שנים על פני האדמה ומבצע דברים. הוא דואג לכושרו הגופני ולמקום עבודה מכובד, הוא משכיל ובעל משפחה אוהבת, דואג תמיד לחייך ולהסתכל על חצי הכוס המלאה, להיראות טוב ולגרום לסביבתו להרגיש טוב. כאן המקום לציין שכל זה קורה כשאיתמר לא מסוגל לשמוע אותי, עסוק במעשיו, וקולי טובע בקול ההמון הסובב אותו.

 

כשאנחנו לבד קשה לו להתעלם ממני, אני טוען בפניו שהחברה בה הוא חי הציבה בפניו סטנדרטים בלתי אפשריים לאושר, וכך הוא עלול למצוא עצמו במירוץ אינסופי עד המוות, מייחל ליום אחד של מנוחה אמיתית. אני מנסה להקים אותו מהמיטה ולשכנע אותו לתפוס שוב בגיטרה שזנח לפני שנים, להתקשר אל אותם החברים שלא ראה כבר זמן רב ולהזמין אותם אל הדירה השכורה שהוא כל כך אוהב. אני קורא לו לחזור לרוץ על חוף הים ולהוריד הילוך אחד במכונית המירוץ שהוא נוהג בה אל קצה חייו, מנסה להגיד לו שלא יקרה שום דבר אם התפקיד אליו הוא חותר יגיע בשנה או שנתיים איחור וטוען שגם אם יסיים את התואר השני שלו שני סמסטרים בניגוד לתוכנית המקורית, יהיה זה אותו התואר.

 

"תן לעצמך גם חופש, אני מרגיש אותך נגמר לאט לאט", אני בוכה בתוכו. הוא מסרב להקשיב לי, חושב שאני הצד הרכרוכי שבו המנסה לדחוק אותו אל הפינה בה אורב לו הכישלון.

 

מסמן "וי" ליד עוד ועוד דברים המופיעים ברשימה

לפעמים איתמר חולה, הוא שוכב במיטה עם חום וכמעט אינו מסוגל לזוז, אז אני מבחין כי מתגנבת לתוכו המחשבה שהבריאות היא החשובה בחייו, שבלעדיה לא יוכל לעשות צעד אחד. אני חש הקלה כשהוא באמת מבין זאת, אבל כמה ימים לאחר שהוא מחלים - הוא כבר לא חושב על כך יותר, הוא חוזר אל ספירת המלאי שהוא מבצע כל ימיו ומסמן "וי" ליד עוד ועוד דברים המופיעים ברשימה שטרם סיימה להיכתב.

 

וכך, איתמר ואני מסתובבים יחד, אני כלוא בגופו והוא מסרב לתת לי דרור גם בנפשו ומעשיו. הוא מרגיש שמשהו חסר בחייו, מפני שהוא מסרב לפתוח את מחשבתו לכך שהוא יכול למצוא אושר גם בישיבה על חוף הים עם זו שיאהב. הוא לא מוכן לעצור לרגע ולשמוע לעצתי, וכשאני מנסה לדחוק בו לקום ולהציג את עצמו עם אותו החיוך המקסים שלו בפני בחורה המוצאת חן בעיניו - הוא פשוט משתיק אותי.

 

הוא לוקח את חופשת הקיץ ומחליט לחסוך בה סכום כסף הגבוה בהרבה ממה שהוא צריך ודוחק אותי לפינה חשוכה כשאני קורא לו לצאת לחופשה אי שם, במקום עליו חלם בתור נער והיום הוא כבר יכול להרשות לעצמו.

 

כשאני מתייאש ממנו, אני מזמזם בתוכו את השיר "זריחה על המדבר" והוא עוצר לרגע, עוצם עיניו, ולשנייה אחת נראה לי שאנחנו מתחברים שוב. אני חש כאב שהוא מחניק בתוכו, נראה שהנשימה אפילו מכבידה עליו עכשיו, וכואב לי כשהוא חושף בפני את הפצע הנסתר בתוכו. אני מנסה להפיץ בו תחושת חום ואהבה ולהגיד שאף פעם לא מאוחר מדי, ואז הוא בדרך כלל שוב משתיק אותי, חוזר לעיסוקיו ומתנחם במחשבה שגם מחר לא יהיה מאוחר מדי.