גיל הזהב

בשקט בשקט, בלי סיכוי או יומרה להביא רייטינג, משודרת התוכנית "עניין של טעם" ובה גיל חובב ואורחיו מציגים תמהיל מענג של ספרות, עברית רהוטה ובישול ביתי. אריאנה מלמד מתלוננת על אבקת המרק ומתפעלת מכל השאר

השעה הזאת בכלל לא קיימת בטבלאות הרייטינג. אנשים מעטים מדי יתפנו ביום שישי, שש בערב, לשבת במשך 30 דקות מול המסך עם גיל חובב והאורחים שלו, אבל ככל הנראה רק לשם אפשר היה להשחיל את "עניין של טעם", עניין מענג וחכם עד כדי כך, שמתבקש להשתמש בשם התואר השחוק ביותר בשפה העברית כדי לאפיינו: מקסים. פשוט מקסים.

 

ואולי צריך אפילו לומר שזה נס קטן, ושהוא התאפשר רק במסגרת של החינוכית, כי שם לא פוחדים מאנשים שלשונם רהוטה, מאורחים שמדברים על ספרים בנינוחות וביצריות כאחד, ומאיש שמתעקש לשלב בין אלה לבין קריאת שיר ובישול ביתי לגמרי עם אבקת מרק תעשייתית לגמרי. זאת – צהובה-זרחנית ועכורה למראה כשהיא מתמוססת במים חמים - היא לעת עתה, בעיני, נקודת התורפה היחידה ב-30 דקות של עונג.

חובב ב"עניין של טעם". ראיון מכובד ונינוח, כאן אצלנו? (צילום: איתיאל ציון)

 

מדי שבוע – במשך 17 שבועות שיועדו לה – משוחח גיל חובב עם אורח שבמרכז עולמו יש ספרים. אין מקום אחר על המסכים שלכם בו אפשר עוד לצפות בראיון נעים ומכבד כל כך, ששני הצדדים בו נינוחים לגמרי: על המראיין לא מוטל "להביא רייטינג" והמרואיין אינו מתעקש למכור את מרכולתו האמנותית האחרונה, אין תביעה לצאת לפרסומות בתום שש דקות של לחץ ואיש אינו מתיימר לעשות כותרות. כך שהדבר המתגבש והולך על המסך הוא נדיר, כמעט בלתי אפשרי בטלויזיה ישראלית: שיחה. ממש שיחה, שעניינה ספרים – אבל לא רק.

 

בתוכנית הראשונה שוחח חובב עם עירית לינור על ג'יין אוסטן והצורך (של לינור, לא של אוסטן) להימצא בעין הסערה, על העדפות ספרותיות של גברים מול נשים, על חייו המשמימים של כותב – וראו זה פלא: בתום השיחה נוצר דווקא טעם של עוד, אבל בתוך סד הזמן הקצר של חובב נמצא מקום גם לפינה חביבה בה נוטלים את המרואיין לחנות ספרים, שם הוא בוחר שלושה ומנמק מדוע, וגם לרגע של שיר ("השפה השבדית", של נתן אלתרמן שחובב קרא בחן נדיר והקדיש לאלי ישי ולמשטרת ההגירה. כן, הוא יודע גם לנשוך), גם לחידה ספרותית וגם לאפיה של עוגיות מדלן, המתכון הספרותי הכי קלאסי שיש.

 

סיפורים מעוררי תיאבון

גם אם צפיתם בכל עלילות חובב על פני הגלובוס הקולינרי, נדמה שהפעם הוא מרשה לעצמו להביא אל המסך חלקים נכבדים מן הפרסונה שלו שהושארו על רצפת העריכה בהרפתקאות טלוויזיוניות קודמות: בפרקים הבאים – עד כה שודרו שלושה – מתגלה שהוא באמת ובתמים מתעניין בבני אדם ולא מגמד אותם לרמת אייטמים. כך אפשר היה להתרשם משיחה עם שולמית אלוני, ושהעונג שהוא שואב משירה אינו נופל מזה שמצוי לו כשהוא שואף ניחוחות תבשילים.

 

בשיחה עם רוני סומק, ששדורה ביום ו' האחרון, אפשר היה לשמוע כיצד משורר מזהה את שירו בתרגום לאלבנית או לנפאלית, איך קרה שויסלאבה שימבורסקה, משוררת ענקית וכלת פרס נובל, כתבה המלצה לספר שלו שתורגם לאנגלית ומדוע האריה הראשון שראה בחייו הופיע כמדבקה על בקבוק עראק.

 

השיחות מתקיימות בבתיהם של המרואיינים, את הספרים הולכים לקנות ברשת גדולה שאולי הסכימה להיות חלק מן התוכנית תמורת חשיפה פרסומית חצי סמויה, ואת המטבח המהודר והמתכתי לא בנו במיוחד לצורך "עניין של טעם". מדובר בהפקה דלת תקציב ועשירה בתוכן, שהיא – כיאה לחובב – גם חגיגה אמיתית של השפה העברית.

 

האוכל המתבשל בסיום התוכנית אינו נובע ישירות מן השיחה. אחרי עוגיות המדלן קיבלנו צלי בהשראת "אלוף בצלות ואלוף שום" של ביאליק, שלא דומה למה שהוגש על שולחנו של המשורר הלאומי אבל בכל זאת מהווה אפשרות קולינרית

שפויה וסבירה להפקה במטבח הביתי. בגלל "גן עדן לאורז", ספרו של רוני סומק, זכינו למבוא לריזוטו איטלקי דווקא – ושם, בצהוב הזרחני הדוחה שלה, פגשנו את ההתרסה הגסטרונומית ארוכת השנים של גיל חובב, אבקת המרק המאוסה.

 

מזמן, ממש מזמן לא ראיתי תוכנית טלויזיה שכל מה שאני יכולה לומר בגנותה הוא זה: תסולק אבקת המרק, וזה יהיה גן עדן אמיתי. לחובבי ספרות, לאוהבי אוכל, למאהבים הולכים ומתמעטים של הלשון העברית – ואפילו לאספני מתכונים של אורז.

 

אבל כל אלה, למרבה הצער, לא יגיעו בהמוניהם אל המסך. השעה, כבר אמרנו, בלתי אפשרית, מחתרתית לגמרי: בדיוק כמו מצבו של הדיון התרבותי אצלנו, או מצבה של השפיות הנעדרת מן הדיון באוכל. שש בערב, שישי. תבואו?

 

לכל כתבות הטלוויזיה בזמן ynet - לחצו כאן