הסכנה לקיומה של ישראל

חידלון בזירה הרעיונית מסכן היום את ישראל לא פחות מחידלון בזירה הצבאית, כשמיליארדי בני אדם לא מכירים את הנרטיב של העם היהודי

כשטורקיה תירגע מעט, גולדסטון יחזור לשגרה - הכותרות יתחלפו וייראה כאילו הכל חלף, אבל בסופו של דבר הולך ומתהדק סביבנו מצור.

 

בנוסף למתקפה הצבאית המתמשכת, מתנהלת נגדנו גם מתקפה מדינית-משפטית-רעיונית-והסברתית הולכת וגוברת. זוהי מתקפה שמטרתה לסנדל את ישראל מבחינה צבאית על ידי הפיכתה, בהגינה על עצמה, ל"מדינה מצורעת", ובטווח היותר רחוק לחסל אותה באמצעות ערעור אבני יסוד משפטיות-רעיוניות שעליהן נבנתה, כגון הצהרת בלפור והחלטת החלוקה של האו"ם.

 

רוח הגב של מתקפה כזו היא דעת הקהל העולמית. במישור אחד מתחולל הקרב על דעת הקהל סביב "המחסומים", "ההתנחלויות", "החומה" ודומיהם. ברובד עמוק יותר מתאמצים הערבים לשלול את העמִיוּת (peoplehood) היהודית, לשלול את הקשר המיוחד של העם היהודי עם ארץ ישראל וכתוצאה משתי "אמיתות" אלה לשלול את זכותם של היהודים לבית לאומי. זוהי מלחמה בין נרטיבים, מלחמה של "יחסי ציבור". ובמערכה הזו ישראל ניגפת.

 

ישראל כושלת ביחסי הציבור שלה גם בגלל מהות טענותיה וגם בשל רפיסות קולה.

 

אשר למהות: זה עשרות שנים ש"השואה" נתפסת בעיקר באשמתנו כַּיְסוד להקמתה ולצדקתה של ישראל. כך, למשל, תאר אותה אובמה בקהיר: "ישראל נולדה מן הטרגדיה באירופה". וכך נתקבעה בתודעת המונים בעולם.

 

אבל ישראל, כידוע, לא קמה בגלל השואה אלא מכוחו של הרעיון הציוני, קרי שלילת הגלות כדפוס לחיים יהודיים רצויים, סיום פרק הגלות בחיי העם היהודי ושיבתו לחיות כעם חופשי וריבוני במולדתו ההיסטורית. השימוש ב"שואה" כתחליף ל"ציונות" חוזר אלינו עתה כבומרנג: "יתכבדו האירופאים וייקלטו בחזרה את היהודים בארצותיהם" טוענת התעמולה הערבית "מדוע צריכים הפלסטינים לשלם את מחיר העוול שגרמה ליהודים אירופה?!".

 

והעולם "קונה" זאת. עם חלוף השנים הולכים ומתמעטים מי שזוכרים את הסיבות שהביאו להקמתה של ישראל. רבים בעולם שואלים, גם כשהם מקבלים שישראל רק התגוננה ולא היא שיזמה תוקפנות: "אבל מה לעזאזל היהודים בכלל מחפשים שם?" זוהי שאלה שבלי להטמיע את התשובה עליה בתודעת העולם ישראל לא תוכל לזכות בהבנה. שיכוך כאבים על ידי "המשך המו"מ עם הפלסטינים", "הסרת המצור מרצועת עזה" וכיו"ב לא יספיקו. בלי טיפול שורש ברמת הנרטיב ישראל לא תצליח לצאת מן הפינה אליה הערבים קולעים אותה.

 

על פי הפרדיגמה השלטת היום בעולם היהודי ובישראל עצמה, ישראל אינה Must אלא Nice to have. אפשר בתל אביב, אפשר גם בלוס אנג'לס. אפשר ב"ירושלים" ואפשר ב"בבל". ככזו, אין לישראל סיכוי לשכנע את העולם וגם לא את בניה בצדקת קיומה. בלעדי הרעיון הציוני אין לישראל תכלית, אין לה הצדקה ואין לה תוחלת.

 

אם תעז ישראל לשוב אל הנרטיב הציוני המכונן שלה יהיה צורך להתמודד גם עם סוגיית ה"איך". תקשוּר האמת שלנו לעולם אינו משימה פשוטה. מענה חריף של שגריר, גינוי של אנטישמיות או הופעה מקרית בטלוויזיה – מוצלחים ככל שיהיו – אין בהם משום מענה לצונאמי שמולו אנחנו ניצבים.

 

הערבים ובעלי בריתם מנהלים את המאבק על התודעה באגרסיביות. נשקם העיקרי הוא סילוף גס של תמונת המציאות ושל ההיסטוריה. המלחמה בשקר הערבי היא למעלה מכוחותיו של משרד החוץ.

 

כמו במערכות הצבאיות כך גם במלחמת יחסי הציבור. ישראל חייבת להשתמש בכלים האיכותיים ביותר שבנמצא. עליה לשכור את שירותיהם של גורמי הפרסום ויחסי הציבור הטובים בעולם, כדי לנתח את מצבה בדעת הקהל העולמית ואת הגורמים לו, ואז ליזום, לעצב ולנהל קמפיין גלובאלי, מתמשך, רב לשוני, בעוצמה, בהיקף, בטקטיקות ובכלים, שרק גורמים מקצועיים כאלה מסוגלים לעצב ולנהל.

 

לא כל העוינות כלפי ישראל נובעת מאנטישמיות אינהרנטית מקדמית. מיליארדים פשוט אינם מכירים את הנרטיב שלנו. העוינות שלהם ניתנת להבקעה ולריכוך אבל הדבר מחייב נטילת יוזמה ולא רק תגובתיות, התנגחות והתנצחות. חידלון בזירה הרעיונית מסכן היום את ישראל לא פחות מחידלון בזירה הצבאית.

 

בני לוי, יו"ר עמותת "שיבה" – המרכז לציונות